אחריות המדינה לפיצוי בגין תאונת פגע וברח

המערערת הדגישה כי גם אם עומדת להולך הרגל עילת תביעה בנזיקין נגד רוכב האופניים החשמליים הפוגע, פעמים רבות פרטי הפוגע אינם ידועים לנפגע (למשל בתאונות "פגע וברח") וממילא מרבית הסכויים כי לא יהיה להולך הרגל ממי להפרע.

עמד על כך המשנה לנשיאה ריבלין בדיון הנוסף בעיניין סקאלר, בהתייחסו להחלת חוק הפיצויים על תאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לישראל: "ביסוד חקיקתו של חוק הפיצויים עמד הצורך ב'מתן פיצוי מלא לכל אלה שניגרם להם נזק כתוצאה מתאונת דרכים עקב שימוש ברכב מנועי' [...] לכאורה, אילו היינו מתבוננים על השאלה אשר הועמדה לדיון נוסף בפריזמה זו בלבד, אזי התוצאה המתבקשת הייתה כי יש להחיל את החוק גם על ישראלים נפגעי תאונות דרכים אשר היתרחשו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אלא שהרצון לפצות נפגעים אינו מיתקיים בחלל ריק. האפשרות להבטיח פיצוי המבוסס על עקרון האחריות המוחלטת, כרוכה בעלויות המכוסות, בין השאר, בדרך של חיוב כל משתמש ברכב מנועי לרכוש ביטוח מתאים כאמור בסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח). חובה זו באה להבטיח גם את פיזור הנזק, 'האחריות המוחלטת, אין להבינה אלא על רקע ביטוח החובה...ועיקר תפקידה של האחריות היא להפעיל את מנגנון הביטוח העומד מאחוריה...העידר חובת ביטוח לפי הפקודה היה משמיט את הבסיס להטלת אחריות מוחלטת לפי חוק הפיצויים' (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים 319 (מהדורה שלישית, 1999); ע"א 133/79 בוכמן נ' אלנסארה, פ"ד לה(2) 64, 67 (1980)). 'עלות ממושם של הסיכונים הכרוכים בשימוש ברכב מנועי מוטלת על כתפיהם של אלה שיוצרים את הסיכון ומפיקים תועלת מן הפעילות שהסיכון נוצר במהלכה' (רונן פרי "מהפך או מפח? סיפורו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עיוני משפט כח(1) 147, 153 (2004); עניין אוחנונה).

הפרשנות התכליתית חוק הפיצויים מעמיד במרכזו את משטר האחריות המוחלטת שיסודו בסעיף 2(ג) לחוק הקובע כי: "האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים". משטר האחריות המוחלטת יחול אך ורק אם הארוע הנזיקי הוא בחזקת "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, היינו: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...", כאשר לפי סעיף 2(א) לחוק: "המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". תכליתו העיקרית של החוק היא אם כן לאפשר לנפגע לקבל פיצויים בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים, וזאת על בסיס חבות מוחלטת של המזיק ללא הוכחת אשם (אנגלרד, עמ' 7, 97; ריבלין, עמ' 5-3).

...

בשל השלכות הרוחב שיש לסוגיה, ומכיוון שממילא תלוי ועומד ערעור בזכות באותו נושא, החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

במסגרת זו אציין כי גם אני סבור כדעת חברתי, שאין ללמוד בענייננו מאותם פסקי דין שדנו בקיומו של הרכיב התחברותי-יבשתי בכלים שונים (כגון מעלית מושא הדיון בעניין סובח; מכבש דרכים מושא הדיון בעניין אטליס; מלגזה מושא הדיון ברע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659 (1997)); או מאותם פסקי דין שדנו במקרים בהם התרחשה תאונת דרכים כאשר המנוע ברכב המנועי לא פעל (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808 (2002)); או כאשר הרכב המנועי התדרדר והתהפך (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)).

כמו כן, הולכי רגל נפגעי תאונות בהם מעורבים אופניים חשמליים ולעתים רוכבי האופניים עצמם יפוצו על ידי קרנית כאשר הטלת עלויות אלו על קרנית שקולה להטלת עלויות על כלל ציבור משתמשי הדרכים באופן אשר בסופו של דבר יגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן בסיכומו של דבר כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית.

בתום לימודיו החל לעבוד כנהג הסעות, לאחר מכן היה מעורב בתאונת פגע וברח, והוטלו עליו 3 שנות מאסר בפועל.

כגורמי סיכון נילקחו בחשבון האחריות החלקית שביטא הנאשם ביחס לעבירה, ונטייתו לייחס להתנהגותו לגיטימציה מאחר ולא נגרמה פגיעה פיזית.

בע"פ 5769-14 אלרואי נ' מדינת ישראל נקבע: "סחיטה באמצעות איומים פוגעת באופן ניכר בשלום הציבור, בשגרת חייו ובבטחונו. עבירה זו פוגעת במירקם חייהם של הנסחטים, במישור האישי והכלכלי. המבצע אותה בוחר לעשות לעצמו דין עצמי ופוגע בקניינו ובחירותו של קורבן העבירה". בבחינת הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה (סעיף 40 ט לחוק) יש ליתן את הדעת במקרה זה לשיקולים הבאים: למעשי הנאשם קדמו תיכנון והכנה.

הנאשם ישלם פיצוי בסך של 2,500 ₪ לכל אחד מנפגעי העבירה – המתלונן ע"ת/1 ולעובדת עת/3.

...

נוכח כל האמור, המאשימה עתרה למתחם במקרה זה נע בין 36-18 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס כספי, פיצוי ומאסר מותנה.

מכל האמור לעיל עולה, כי מתחם הענישה לו טענה ההגנה אינו מעוגן במדיניות הענישה הנוהגת והוא גם אינו ראוי מן הבחינה הנורמטיבית ואינו נותן ביטוי הולם לערכים המוגנים שנפגעו במקרה זה, לפוטנציאל הנזק הרב ולמכלול נסיבות המקרה.

סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל וכן את עתירתה העונשית של המאשימה להטיל על הנאשם עונש בשליש התחתון של מתחם הענישה, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בהתאם לרישומי שב"ס. מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים.

טענות הצדדים המאשימה הגישה בדיון מיום 01.01.2023 טיעוניה לעונש בכתב (במ/2) המאשימה הפניתה לערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה מבצוע העבירות ובהם בטחון המדינה, השמירה על רכוש הצבא והצורך למנוע מגורמים בלתי מוסמכים החזקתם של כלי נשק ותחמושת העלולים לסכן את הציבור הרחב בהגעתם לידי המעורבים בפלילים או גורמי טירור.

באחריות המדינה לוודא כי מי שנוהגים בכלי רכב מוכשרים ומיומנים לכך והאזרח הסביר מצפה מהמדינה שתגן עליו מפני נהגים בלתי מורשים ולא מיומנים.

לעניין החומרה הטמונה בנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל: "עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רשיון, יש בהן לא רק דופי פלילי אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו), וזו עיקר, וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת... ומכל מקום הטלתם על קופת הציבור". עיון בפסיקה מלמד, כי במקרים בהם הסתפקו בתי המשפט בענישה צופה פני עתיד בענישה בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נשקלו שיקולים כגון: הוצאת רישיון נהיגה מאז ביצוע העבירה; גיל הנאשם; שקולי שקום ופרנסה; מידת הצורך בהרתעה וקיומן של עבירות נילוות.

בע"פ 849/10 פחימה נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון: "כפי שכבר נאמר בעבר על ידי בית משפט זה התופעה של סרוב נהגים לציית להוראות שוטרים, ובריחה מאנשי החוק תוך כדי נסיעה פרועה ומסוכנת ברכב, קיבלה בשנים האחרונות מימדים מדאיגים. "חמורה במיוחד היא העובדה שרבים חוטאים בכך, אף שנהיר להם כי מעשיהם עלולים להסתיים בקפוח חיי אדם או בפציעתם של נוסעים ונהגים תמימים הנקלעים, לרוע מזלם לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה" (בש"פ 2613/06 סראיעה נ' מדינת ישראל).

...

מנימוקים אלה, עתירת המדינה להעלות את רמת הענישה בתיק זה נדחית ויש לקבוע את עונשו של הנאשם בהתאם לרמת הענישה הנוהגת, ובשקלול נסיבות האירוע בכללותו – חלקו הראשון הפחות בחומרתו וחלקו האחרון משמעותי בחומרתו.

בהינתן כל המפורט לעיל אני קובעת, כי מתחם העונש ההולם במקרה זה נע בין מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועד 18 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

מאידך גיסא, בית המשפט לוקח בחשבון, כי מדובר בתיק המתנהל זמן רב בבית המשפט וחלק נכבד מהימשכות ההליך נעוצה בקושי של הנאשם להתגייס ולשתף פעולה; סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

עדות המנהלת הייתה מגמתית, תוך ניסיון לברוח מאחריות, כשלא זכרה כל פרט שלא היה לה נוח להשיב עליו.

לאור כל האמור, יש לקבוע כי הנתבעות התרשלו בתפקודן בכל הנוגע לתובע ואחראיות לקרות התאונה, ולכן יש לחייבן ביחד ולחוד בפצוי התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.

לפיכך, קבע המומחה מטעם הנתבעות כי "לתובע שלל פגיעות באזורים שונים ברגליים, ממפרקי הירכיים ועד הקרסוליים וכפות הרגליים, שגורמים לו להפרעה קשה בניידות." נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 20% ולא מעבר, כאשר "שאר ההפרעה נזקפת לחובת ההפרעות האחרות שקיימות ברגליים, שאינם קשורים לפגיעה הנדונה" (עמ' 31 לראיות המדינה).

מאחר שהשבר שניגרם בתאונה התאחה, ומאחר שהתובע נזקק לטיפולים ומעקבים רפואיים גם ללא קשר לתאונה, כאשר גם לא הוצגה אף קבלה בגין הוצאות רפואיות לעבר, אין הצדקה לפסוק לתובע כל פיצוי בגין הוצאות רפואיות, הוצאות ניידות או התאמות דיור כלשהן.

...

לאור כל האמור, טענה המדינה כי ניתן להעריך פיצוי בסכום של 30,000 ₪, המבטא את ההפרש בין הוצאות התובע כיום, לאלו שהיו מנת חלקו עובר לתאונה.

לאור כל האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי לעבר, מאז התאונה במרץ 2013 ועד היום, תקופה של 126 חודשים, בגין העזרה המסויימת העודפת שנדרשה לו כתוצאה מהתאונה, המוערכת בכ- 500 ₪ לחודש מעבר לעזרה שקיבל התובע לפני התאונה, בסכום של 63,000 ₪.

סוף דבר בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת הוריו של התובע מתקבלת.

...