אחריות המדינה לפטירת נערים פלסטינים מפיצוץ מוקש

וכך נאמר בפרק הרקע באותו פסק דין: "1. מאז סוף חודש ספטמבר 2000 מיתנהלת באיזורי יהודה והשומרון וחבל עזה לחימה קשה. אין זו פעילות משטרתית. זהו סיכסוך מזוין. במסגרתו בוצעו כ-14,000 פיגועים נגד החיים, הגוף והרכוש של אזרחים ותושבים ישראלים חפים מפשע ובהם זקנים וילדים, גברים ונשים. למעלה מ-600 אזרחים ותושבים של מדינת ישראל נהרגו. למעלה מ-4,500 ניפצעו, חלקם באורח קשה ביותר. המוות והפגיעות היו גם מנת חלקם של הפלסטינאים. רבים מהם נהרגו ונפצעו מאז ספטמבר 2000. זאת ועוד, בחודש אחד בלבד – הוא חודש מארס 2002 – נהרגו 120 ישראלים בפיגועים ומאות ניפצעו. מאז מארס 2002 ועד לכתיבתו של פסק-דין זה נהרגו 318 ישראלים ונפצעו למעלה

אחד מהם פוצץ מטען נפץ שהיה במכונית (או שהמטען היתפוצץ כתוצאה מירי השוטרים), ועד שנורו המחבלים למוות בידי כוח נוסף, הספיקו לגרום למותו של שוטר מג"ב ולגרום לחבלה חמורה לשוטר אחר.

וכך מתייחס קופרווסר לטענות שלפיהן ערפאת לא תמך בפעולות התנזים, ולעיתים גינה אותן (סעיפים 109-110 לחוות הדעת של קופרווסר): "109. מצב זה, בו הרש"פ ואש"פ מסוגלים להבעיר את השטח תוך שהם מנסים להעמיד פנים שהם אינם אחראים לתבערה (טענה שבעבר נימצאו לא מעטים שהתפתו להאמין בה, או שלפחות הציגו עצמם כמי שמאמינים בה) – אפשר לרש"פ ולאש"פ במשך שנים 'להנות מכל העולמות'. קרי, לקדם את השגת מטרותיהם באמצעות הפעלת לחץ על ישראל מחד גיסא, תוך שהם מנערים חוצנם כביכול מהאחראים לתבערה ואינם משלמים את מחיר מעשיהם ומחדליהם במלואו, מאידך גיסא (ראציונל זה דומה לרציונאל שבבסיס 'חלוקת העבודה' בין הרש"פ ואש"פ לבין אירגוני טירור פלשתינאים ובראשם אירגוני האופוזיציה האסלאמיסטית...).

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

עניינה של תביעה זו באחריות המדינה לפטירת שני נערים פלסטינאים בשל היתפוצצות מוקש באיזור הכפר ענזה שבנפת ג'נין.

...

ולאור התוצאה שאליה הגעתי, כפי שיפורט בהמשך, אין כל צורך להכריע או לדון בה. בהקשר זה יצוין עוד כי לגבי טענת הנתבעת שהתובעים נמנעו מהבאת עדים אשר יעידו על נסיבות האירוע ופיצוץ המוקש, דין טענה זו להידחות וזאת משהתברר בפניי כי אין כל עדות ישירה שיש בה כדי לשפוך אור על אותם רגעים בודדים שבמהלכם התרחש הפיצוץ.

דין טענה זו להידחות.

לעניין העברת נטל השכנוע לפי דוקטרינה זו, הרי משהגעתי למסקנה כי לתובעים לא נגרם כל נזק ראייתי בעקבות "מחדל" הנתבעת באי עריכת תחקירים נוספים, לא ניתן להחיל דוקטרינה זו ולהעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ובנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.