דובי מסר כי בסיטואציה שהיתה באותו יום ובימים אחרים, בהרבה מקרים יכלו לירות ירי חי אך לא עשו זאת "למרות שהיתה סכנה מוחשית לחיילינו".
לדבריו, היתה סכנה ממשית לחיי אנשים באותה תקופה בחברון (עמ' 73).
אחריות-טענות הצדדים בתמצית התובע סבור כי לא קוימו הוראות הפתיחה באש לצורך פיזור מהומות לפיהן חל איסור מוחלט על ירי לעבר פלג הגוף העליון בשימוש בתחמושת מהסוג הנידון, כי הכוחות בשטח, בניגוד לפקודות, חדלו מלהקפיד על אזהרות בטרם הפתיחה באש וכי המשתמשים בתחמושת הנדונה לא הודרכו ולא הוזהרו כראוי מפני חוסר הדיוק של הקליעים ופוטנציאל הפגיעה שבהם.
הנתבעים סבורים, כי מה שהתרחש במקום ביום הנידון הוא בגדר מילחמה של ממש, כי יום הארוע היה יום סוער במיוחד, כי בסיטואציה בה מוטלים על כוחות הביטחון בקבוקי תבערה מותר לירות במיידה ירי של כדור חי, דבר שלא בוצע, וכי הארוע היה בגדר פעולה מלחמתית, כאמור בסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 ואף פעולת לחימה בטרור, כאמור בחוק זה לאחר תיקון מספר 4.
...
משכך, דין התביעה יהא להדחות.
לא שוכנעתי כי ההוראות המופיעות ב-ת/10 שעניינן באמצעים לפיזור התפרעות, אכן חלות במקרה שלפניי, שכן, אלה מתייחסות לפיזור התפרעות אלימה המלווה בשימוש באמצעים קרים, בעוד בבוקר הנדון כאן נעשה שימוש לא רק בידוי אבנים, אלא בבקבוקי תבערה, שהוגדרו כנשק חם. ההוראה בענין אופן התגובה כנגד תקיפה בנשק חם היא השבת אש על מנת לפגוע בגוף התוקף.
לענין סעיף 41, לא שוכנעתי כי ירי הגומי, בנסיבות תיק זה, מתיישב יותר עם קיום התרשלות מאשר עם היעדרה, ומכאן, לא היתקיים התנאי השלישי לתחולתו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" (ראה גם לענין זה את ע"א 1071/96 הנ"ל).
