אחריות המדינה לנזקי פיצוץ בשטח צבאי

ב"כ התובע מסתמך בסיכומיו, בנוגע להטלת אחריות על הנתבעת, על פסק דין ת"א 15945-08-10, במסגרתו התקבלה תביעת התובע לפצוי בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לו עקב היתפוצצות נפל צה"לי בשטח אש בסמוך לבסיס שבטה ואולם על פסק הדין הוגש ערעור, אשר היתקבל במסגרת ע"א 33482-05-13 ולפיכך לא היה מקום להסתמך על פסק דין זה. סעיף 37א לפקודת הנזיקין קובע : "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תקונו או בשל השמוש בו, לא תחול כלפי מי שניכנס לאותו שטח כמשיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שניכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על המצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שניגרם הנזק." הסעיף טומן בחובו שני תנאים מצטברים ודי בהוכחת אי קיומו של תנאי אחד כדי לשלול את אחריות המדינה (ראו: ע"א (ב"ש) 33482-05-13 הנ"ל).

...

עיון בחומר הראיות והמוצגים מביאים למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הפיצוץ אירע באזור בו מותר לטייל ואינו מהווה שטח שאסור לכניסת אזרחים.

ראה ת"א (ב"ש) 22497-09-12 גו'מעה מעאבדה נ' מדינת ישראל: "נראה, נוכח היקפם של שטחי האש, יהא זה בלתי סביר, לדרוש גידורם המלא. יתרה מזאת, נדמה כי גידור השטחים סתם, לא יהא בו די, ועל מנת לסגור אותם, באופן כמעט הרמטי, נחוצה מערכת משוכללת הרבה יותר, והקצאת כוחות ומשאבים בהתאם. נראה אפוא, כי רמת הזהירות הנדרשת מן המדינה, ביחס לשטחי אש, אינה עולה כדי חובה לגדרם, ואין מנוס מלהסתפק בשילוט וסימון ראויים, וחסימת צירי כניסה ראשיים בעת הצורך [הש' ע"א (ב"ש) 33482-05-13 מדינת ישראל ואח' נ' עלי אבו ג'לידאן (ניתן ביום 10.6.14), בס' 13 לפסק דינה של כב' הש' ר. ברקאי. יודגש, כי באותו עניין דובר בשטח המשמש לאימונים ופצצות מצרר, אשר נדמה, מתוך קריאת פסק הדין, כי הסכנה הטמונה בנפליהן, גדולה באופן משמעותי, מן הסכנה שבנפלי פגזי טנק, בעלי מטען "חלול", כבענייננו.

סיכומו של דבר, התוצאה היא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח תביעתו ועל כן התביעה נדחית.

הד לגירסת המדינה כי התובע ניפצע בשטח אש, ומשם הובא למקום הפינוי בצומת שיבטה, מצוי אפילו בהודעתו במישטרה של מר סווילם סארחין, אבי התובע, מיום הארוע, כלהלן [תיק המוצגים מטעם התובע, עמ' 406; תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 7]: "היום אני הייתי בבית חולים עם הבת שלי שגם מאושפזת והגיעו אליי ואמרו לי שהבן שלי הגיע לבית חולים וסיפרו לי שהוא הסתובב בשטח של הצבא ואז שנגע במשהו או שדרך על משהוא וזה היתפוצץ.

התובע ניכנס ביודעין, כנראה מחמת פיתוי כספי שהוצע לו, לשטח אש מסוכן ואסור, ששלטי בטון מזהירים מפני הכניסה אליו, למטרת גניבת חלקי מתכת שהיו צפויים להמצא דוקא שם. סייג לאחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיגי גבול בשטח צבאי סעיף 37א בפקודת הנזיקין קובע לאמור: (א) האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 (קרי: עוולת הרשלנות – ש"פ) בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תקונו או בשל השמוש בו, לא תחול כלפי מי שניכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שניכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על המצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שניגרם הנזק.

...

המסקנה היא כי התקיימו תנאי הסייג לאחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי, ולפיכך דין התביעה להידחות.

לפיכך דין התביעה להידחות.

לפיכך התביעה נדחית.

ביום 24.07.11 בשעה 13:30, או בסמוך לכך, תוך ביצוע עבודת הכשרת קרקע חקלאית בבקעת הירדן, בשטח הצמוד לגבול עם ירדן, מול הישוב יפית, הידוע כמובלעת "טובלן", היתפוצץ מוקש מתחת לטרקטור שבו נהג התובע.

הוראה רלבאנטית נוספת היא הקבועה בסעיף 37א לפקודת הנזיקין שעניינה אחריות כלפי מסיג גבול לשטח צבאי, לפיה נקבע שהאחריות בעוולת הרשלנות של בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול הנכנס לשטח צבאי, תתקיים: "אם הוכיח התובע שניכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה שהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על המצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שניגרם הנזק". השטח שבו אירע המקרה הוא שטח צבאי סגור.

מכל מקום, גם בחובת הזהירות הנדרשת ממזיק סביר לא עמדה הנתבעת (על אחריות המדינה למנוע נסיעת כלי רכב באיזור ממוקש, ראו והשוו: ע"א 345/85 מדינת ישראל נ' דן אוחנה פ"ד מב (3) 11; על הדין באנגליה ובארצות הברית המטיל משטר משפטי של אחריות מוגבלת בדברים מסוכנים, ראו: פורת שם שם).

...

מסקנה זו נתמכת גם מהאמור בסעיף 23 לתצהיר גולדשטיין לפיו: "ניכר היה כי במקום בוצעו עבודות הרחבה של שטח המטע, וזאת ללא תיאום כנדרש בנהלים אשר מועברים כאמור באופן שגרתי לבעלי חלקות". על כן ממילא יכולה הייתה הנתבעת להבחין מבעוד מועד בהכשרת הקרקע במקום והייתה יכולה להפסיק את העבודות במקום.

ממילא שאין בצו האלוף כדי להוביל למסקנה שכניסת התובע לשטח הייתה שלא כדין.

סוף דבר הנזקים שנגרמו לתובע, נגרמו עקב רשלנות הנתבעת ועל כן קמה חבות הנתבעת לפצות התובע.

יפים לענייננו דברים שנכתבו על ידי כב' הנשיא ו. זיילר: "מאזן ההסתברויות הדרוש במשפט אזרחי, כפי שהוא עולה מתוך הראיות, מוביל למסקנה שאכן היה אירוע בו היתפוצץ חפץ בתוך שטח אש, וחפץ זה הושאר במקום על-ידי צה"ל. השארת חפץ נפיץ בשטח פתוח, לא כל שכן כשיש בשטח זה אוכלוסיה אזרחית הנמצאת שם דרך קבע, ולפחות עושה שימוש לצורך מרעה ולצרכים אחרים בשטח זה, הוא ללא ספק מעשה רשלנות" (ת"א (ירושלים) 1200/95 אנוור אניס נ' מדינת ישראל  (14.01.98)).

סעיף 37א(א) לפקודת הנזיקין קובע : "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תקונו או בשל השמוש בו, לא תחול כלפי מי שניכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שניכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על המצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שניגרם הנזק". סעיף זה מסייג את אחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיג גבול לשטח צבאי, אשר לא ניכנס לשטח בתום לב ואשר האחראי על השטח לא ידע על המצאותו.

...

מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח קטינותו של התובע בעת האירוע ועובדת היותו רועה צאן תמים (ראו והשוו: רע"א 4870/14 עלי אבו ג'לדיאן נ' מדינת ישראל משרד הביטחון ואח' (02.12.14); ע"א (ב"ש) 33482-05-13 מדינת ישראל נ' עלי אבו ג'לדיאן (10.06.14); ת"א 11234-04-13 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (09.08.18)).

מכאן מתבקשת המסקנה וכך אני קובע שיש להעמיד את בסיס שכרו של התובע כשכר הממוצע החודשי באזור, היינו בשיעור של 2,000 ₪.

סוף דבר התובע נפגע לאחר שהנתבעת לא סרקה השטח כנדרש ועל כן קמה אחריותה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו. בשל אשמו התורם יש מקום להפחית 20%.

ראו לעניין זה ת"א (מחוזי ב"ש) 233/75 בן שטרית אורי (הנרי) נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], שם נידונה תביעתו של קטין נגד המדינה לתשלום פיצויים על ניזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מהתפוצצות מטען של זרחן לבן שהיה חלק ממרעום של פצצה ועלתה השאלה האם יש בהוראת סעיף 37א לפקודה כדי לפטור את המדינה מאחריות ונקבע שם כי על מנת שהפטור יחול: "יש ליחס להגדרה זו את המשמעות של שטח המוחזק ע"י צה"ל באופן ממשי כאשר התפישה מלווה באותם סימנים וסממנים חצוניים שהם פועל יוצא הימנה כגון גידור, מבנים וכיו"ב, ואשר יש בהן כדי להעמיד כל אדם רגיל העובר במקום על העובדה כי לפניו שטח תפוש" (שם, עמ' 436).

...

המסקנה היא שיש לנכות את תגמולי המל"ל על פי טבלאות ההיוון אשר בתקנות ההיוון (בדומה לחוות דעת א'), ולא בהתאם לעקרונות אחרים, על פיהם התבקש האקטואר לערוך את חוות דעת ב'.

בעניין זה, נכתב בסעיף 51 בסיכומי הנתבעות:- "יודגש כי המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' עורי, קבע במפורש כי התובע הינו 'עצמאי לחלוטין בביצוע כל מטלות היום כולל נהיגה, עישון, רחצה, אכילה וכיוצ"ב'. משכך, בהתאם לחוות דעת זו, התובע אינו זכאי לקצבה מיוחדת והדבר מובא לחלופין בלבד...". ביהמ"ש מקבל את עמדת הנתבעות בעניין זה. מאחר ולא הוכחה זכאותו של התובע לקצבה מיוחדת – אין מקום לבצע ניכויים בגין כך. סכום הפיצויים: א. כאב וסבל - 300,000 ₪ ב. הפסד השתכרות לעבר - 474,782 ₪ ג. הפסד השתכרות לעתיד - 811,721 ₪ ד. הפסד פנסיה- 100,000 ₪ ה. עזרת הזולת- 370,256 ₪ ו. הוצאות רפואיות + עזרים רפואיים 50,000 ₪ ז. הוצאות ניידות מוגברות 50,000 ₪ סה"כ פיצויים: 2,156,759 ₪ הפחתה של ניכויי מל"ל 1,303,198 - ₪ סה"כ פיצויים לתשלום 853,561 ₪ סוף דבר: אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 853,561 ₪.

אני מורה לב"כ הנתבעות להמציא עותק מפסק הדין לגורמים הרלוונטיים בצה"ל. המזכירות תשלח עותק לב"כ הצדדים, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה.