לגבי התובעים שהחזיקו בעת מעצרם בתעודות זהות ישראליות, נטען כי גם בהנחה שיש לראותם כתושבים של מדינת ישראל, הרי שלא ניתן למנוע בעד הרש"פ מלעצור אותם, כמי שפגעו באינטרסים החיוניים שלה וגרמו נזק לאזרחיה ולמוסדותיה.
לרש"פ אין סמכות לבצע פעולות שפוגעות בבטחון המדינה, ובכלל זה פעולות החקירה והמעצר שננקטו על ידה על מנת לאתר סייענים ומשתפי פעולה עם המדינה.
כפי שציין היועץ המשפטי לממשלה, זו עמדתו של המפקד הצבאי בהתבסס על עמדת השב"כ; ולנוכח הוראות סעיף 6(ב) למנשר, "קביעת מפקד כוחות צה"ל באיזור כי כוחות ותחומי אחריות מוסיפים להיות בידו, תהיה מכרעת לעניין זה" (סעיף 36 לעמדת היועץ המשפטי לממשלה).
ערעור הרש"פ מופנה גם כלפי קביעות אלה, אך כפי שציין בית משפט קמא "כדי לפסוק פיצוי קונקריטי של סכומי כסף, יש להוכיח את הפרטים של כל ענוי ועינוי, ומה היו תוצאותיו הבריאותיות, מבחינת אחוזי נכות, אובדן תיפקוד, ועוד. בשלב זה של קביעת אחריות לעצם העינוי, די בראשית ראייה על העינויים, כאשר עיקר הראיות יובאו בשלב הבא של הדיון על גובה הנזק" (שם, פסקה 656).
...
מקום שבו מדובר בתובעים שעל חלקם נגזר גזר דין מוות על ידי הרש"פ, שעדיין תלוי ועומד, תובעים אשר שוחררו מכלאם על ידי צה"ל במבצע חומת מגן – הרי שבהיבט המעשי והחוקי קשה להלום כי היה מתאפשר להם לקבל את יומם בבתי המשפט בשטחי הרש"פ, שלא להזכיר כי חלק מהתובעים הם כיום אזרחי ותושבי ישראל שחל עליהם איסור כניסה לשטחי A.
ברירת הדין: בנושא ברירת הדין יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"א 4060/03 הרשות הפלסטינית נ' דיין, פ"ד סב(3) 1 פס' 8 (2007):
"התשובה לשאלת ברירת-הדין, ככל שהיא מותנית במקום ביצוע העוולה, אינה מובנת מאליה. בה-בעת, אף במקרים שבהם מקום ביצוע העוולה אינו ישראל, יש לבחון אם הנסיבות המיוחדות שבהן עסקינן אינן מחייבות החלה של החריג לכלל. כך, למשל, לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה שבתביעות השונות מועלות בין היתר טענות בדבר עידוד ותמיכה של הרשות הפלסטינית במעשי איבה שכוונו כלפי אזרחים ותושבים ישראליים. נראה כי קיים קושי מובנה בבירור התביעות הללו לפי הדין הזר החל ברשות הפלסטינית (דין שכלל לא הוכח עד כה). ניתן לסבור כי הדין הישראלי הוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת הנושא, וכי קיים קושי להכפיף בכגון דא את עילת התביעה לדין הזר".
וכך גם בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 358-357 (2004):
"אכן, ייתכן כי בסופה של בחינת הכללים של ברירת הדין יגיע בית-המשפט למסקנה כי על עוולה שבוצעה בגדה המערבית חל הדין הישראלי [...] אשר-על-כן יש לדחות את טענת המערערת כי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי אינם מאפשרים כלל להכפיף מעשה עוולה שבוצע בגדה המערבית, ואשר התביעה בגינו נידונה בפני בית-משפט ישראלי, לכללי ברירת הדין המקובלים אצלנו...".
אין אפוא מניעה להחיל במקרה דנן את הדין הישראלי.
לכן, דין טענת המערערת בעניין זה להידחות.
התובע מס' 18 בת"א 6120/04 (סעיף 153 לסיכומי הרש"פ, פרק סב של פסק הדין) – טענת הרש"פ היא כי דין התביעה להידחות מחמת היעדר הוכחה, בהינתן שהתובע התאבד מבלי שנחקר על תצהירו כך שהתצהיר אינו קביל, ולא ניתן לקבוע ממצאים על בסיס עדויות אחי המשיב.
מכאן שגם בהיבט זה, דין הערעור להידחות.
סוף דבר
לנוכח כל האמור, מצאנו לדחות את שלושת הערעורים כלהלן:
(-) ערעור הרש"פ (ע"א 6840/18) נדחה בכפוף להבהרות וההערות המפורטות לעיל.
