אחריות המדינה לנזקי גוף משימוש בנפל תחמושת

לפני תביעה לניזקי גוף שהוגשה על ידי התובע שניפגע בשטח אש, בהיותו קטין העובדות שאינן שנויות במחלוקת ביום 28.03.06 (יום שלישי בשבוע), שהה התובע יחד עם שני בני דודיו (יש מקומות שרשום שהם דודיו ויש מקומות שרשום שהם בני דודיו.

בדיון שהתקיים בתיק החס"מ אמר נציג המישטרה את הדברים הבאים: "....הוברר כי מדובר בשלושה רועי צאן, שני קטינים ובוגר שניפצעו כתוצאה מפיצוץ של ככל הנראה נפל של פגז. רועה נוסף שנקלע למקום ושמע את הפיצוץ הגיש עזרה ראשונה וקרא לכוחות ההצלה, אשר פינו את השלושה לבית החולים סורוקה. למקום הגיעו כוחות מישטרה, חבלן וכוחות נוספים ומתחקור ראשוני של העניין הוברר כי ככל הנראה אכן מדובר בנפל של פגז שהתפוצץ.." (פרו' עמ' 1 למטה).

האם עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסיף 37א לפקודת הנזיקין בסעיף 37א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שכותרתו "אחריות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי" נקבע כדלקמן: "(א) האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תקונו או בשל השמוש בו, לא תחול כלפי מי שניכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שניכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על המצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שניגרם הנזק" (בסעיף (ב) לאותו סעיף, ישנה ההגדרה של "שטח צבאי". בסעיף (ג) לאותו סעיף נרשם כי הסעיף יחול בתקופה בה קיים במדינה מצב חרום בתוקף אכרזה לפי חוק סדרי השילטון והמשפט).

בעיניין תיק "בן שטרית אורי", אבקש להפנות למה שנקבע שם: "..העובדה כי שטח שכזה זוכה לביקור של חולית סילוק פצצות, שתפקידה לנקותו ולפנותו מנפלים וחלקי תחמושת אחרים שלא התפוצצו או התפוצצו אך בחלקם, אחת ל – 3 – 4 חודשים בלבד, וכתוצאה מכך נותרים בשטח, במשך שבועות וחודשים ארוכים, נפלים וחלקי תחמושת כאלה – מהוה ללא ספק מחדל רשלני חמור מצד הנתבעת...". הנתבעת טוענת טענת שהוי וכן נטען כי נגרם לה נזק בגין אותו שהוי, אולם הטענה נטענה באופן כללי בלבד כאשר לא הוכח אילו מסמכים / עדויות, נימנע מהנתבעת להביא בפני בית המשפט, בגין אותו שהוי, ולכן אני דוחה טענה זו. לכך אוסיף כי בסעיף 5 לכתב ההגנה טוענת כי לאחר הארוע בוצעה חקירה מקיפה ויסודית.

...

לסיכום התביעה התקבלה.

אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 379,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין לידיה (ימי הפגרה יבואו במניין הימים).

הנתבעת תשלם לתובע סך של 57,645 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (13% מהסכום שנפסק), וכן סך של 6,709 ₪ בגין הוצאות.

נסיבות קרות התאונה וקיומה של אחריות התובעת תיארה בתצהירה, כי ביום 21/6/2011, לקראת הצהריים, בעת שירדה והלכה במעבר החצייה בצומת הרחובות מפרץ שלמה וגבעת התחמושת בחולון, נפלה כתוצאה משברים ושקעים אשר היו במעבר החציה.

בנסיבות המקרה דנן, כאשר הנתבעת לא מצאה לברר עם התובעת את נסיבות הנפילה במסגרת חקירה נגדית ואף לא הביאה כל עדות סותרת מטעמה, בשים לב לכך שהתובעת דיווחה באופן מיידי אודות האופן בו נפלה ובשים לב לתמונות שצירפה התובעת, שהנתבעת לא סתרה את מהימנותן, אני מוצאת לקבל את עדותה המהימנה של התובעת בדבר נסיבות התאונה ולקבוע, כי התובעת נפלה במעבר החציה עקב התקלות במה שהוגדר על ידה כמפגע שהיה במקום (לעניין המנעות מחקירה נגדית ומשמעותה ראו: ע"א 4584/10 מדינת ישראל נגד רגב שובר (4/12/12), פיסקה 94 לפסק הדין).

בכל הכבוד, טענות עובדתיות מסוג זה אינן יכולות לעלות לראשונה בסיכומים, באי כוח הנתבעת אינם עדים ואינם יכולים למסור עובדות שלא הוכחו במסגרת הסיכומים או בעת ניהול התיק שלא באמצעות עד. ולו רצתה הנתבעת להביא נתונים אודות תחזוקת המקום והתלונות שהתקבלו היה עליה להביא ראיות קבילות על כך. בהקשר לנטל המוטל על הנתבעת, אין אלא לשוב ולהפנות לעניין שי חנה, שם קבע בית המשפט כדלקמן: "מחובתה של ערייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן. במקרה דנן, בו קבע השופט קמא, כי התגבשה החובה המושגית והחובה הקונקרטית, היה על הערייה להוכיח, כי היא עומדת במסגרת המבחנים דלעיל. על הערייה היה לצפות, כי העידר טפול במדרכה אשר גרם למפגע, יגרום לסיכון בטיחות צעדיהם של הולכי הרגל ושל המשתמשים ברחוב, ועלול להביא לפגיעה בגוף וברכוש. קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על הערייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין. יפים לענין זה דברי הנשיא שמגר, בע"א 73/86 שטרנברג נ' עריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, 347, במקרה הדומה להפליא בנסיבותיו לענייננו (הגם ששם המדובר במפגע במדרכה שנבע בהצפה ממערכת הביוב):

במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אמדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עיזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

...

לצורך הדיון כאן ובהתאם לפסיקה מבוססת היטב, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית והשאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו. בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה, כי המענה לשאלה זו הוא בחיוב.

כאמור, בחודש דצמבר 2011, הגיעה התובעת לרמת שכרה עובר לתאונה ואף יותר מכך, בהתאם לכל האמור לעיל, מתקופה זו ראוי לחשב את הפיצוי המגיע בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 275,760 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, בצירוף הוצאות שהוציאה לצורך חוות דעת מטעמה כמו גם הוצאות שהוציאה בגין חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, כן תשא הנתבעת בשכר העד מטעם התובעת כפי שנפסק בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

המומחה הסביר בצורה ברורה שבהנחה שהילדים רכבו בצורה רגילה על החמור, לא תיתכנה פגיעות בצד ימין בגוף המנוח אלא אם כן עשה המנוח הטיה לכיוון הנפל.

נטען לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), באשר לא ניתן לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה עליו והארוע מתיישב יותר עם המסקנה שהמדינה לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה בזהירות כזאת.

מר מנטין שלל בחקירה נגדית את האפשרות שבידי יחידה ששהתה בשטח 408 היה נפל מסוג זה והדבר ברור, שהרי אין מדובר בתחמושת שטרם נעשה בה שימוש אלא בנפל, ונפל אין מטלטלים כך סתם באופן שיכול ליפול מציוד כזה או אחר של חיילים (עמ' 81 ש' 5-7).

סעיף זה שולל את אחריותה של המדינה בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תקינותו או בשל שימוש בו, מקום בו מדובר הוא בנפגע שניכנס לאותו השטח כמסיג גבול, אלא אם כן הוכיח התובע כי הוא ניכנס בתום לב ושלא בכוונה לבצע עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי על השטח ידע על המצאותו של הנכנס באותו השטח.

...

אשר על כן, גם לענייני אמצעי שילוט, מסקנתי היא כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות הנדרשים בנסיבות העניין, כדי להצביע על כך שמדובר בשטח אש. נוכח היקפם העצום של שטחי האש, כפי שעלה מן הראיות ובעיקר מתצהירו של מר מנטין, דרישה לגידור של שטחי אש, הינה דרישה בלתי סבירה בעליל (ראה למשל ע"א (ב"ש) 33482-05-13 מדינת ישראל נגד על אבו ג'ילדאן (כב' השופטת ברקאי, 10/6/14 פורסם בנבו).

כלל לא שוכנעתי בדבר נחיצות עדותם של עדים אלה.

סוף דבר עם כל הצער על אסונם הכבד של התובעים, עליי לדחות את התביעה.

לאחר חקירה זו, באותו יום, נערך לנאשם שיחזור (ת/14 – ת/15א'), שם הוא הוזהר, הודה ולראשונה טען כי המנוח בא מולו, ירד מרכבו ורצה לתקוף אותו, הנאשם בתגובה יצא מהרכב וירה במנוח, המנוח ברח והוא המשיך לירות בו, והמשיך לירות גם שהמנוח התחבא מאחורי רכב, וכשנגמרה לנאשם התחמושת הוא הוציא את הברטה וירה בו. ביום 10.8.16 בוצע תרגיל חקירה בין הנאשם לאימא שלו (ת/8 ו – ת/8ב').

מיתקיים גם התנאי של יחס ראוי בין הפעולה לבין הנזק הצפוי, שכן הנאשם היה צפוי לספוג נזק גופני עד כדי קפוח חייו.

עדי הראיה לא ראו את הארוע מתחילתו, הם היו מבוהלים ועדותם לא שפכה אור על שהתרחש בו. באשר להחלטה להמית, נטען כי השמוש בנשק חם לכשעצמו אינו מעיד על כוונה להמית, מהדו"ח הפתולוגי עלה כי אף קליע לא חדר לראש או לצואר ומרבית הקליעים נורו לפלג הגוף התחתון של המנוח.

המבחן האובייקטיבי הוא מבחן חצוני, לפיו על בית המשפט להשתכנע שאותה היתגרות עשויה לגרום לאדם הסביר לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך בה הגיב הנאשם, בהנחה שבשעת המעשה היה נתון במצבו (ר': ע"פ 3239/14 נור אלאדין חמאיסה נ' מדינת ישראל (2016)).

(2) המעשה נעשה במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח' (א) להבין את אשר עושה או את הפסול במעשו או (ב) להמנע מעשיית המעשה); (3) המעשה נעשה במצב שבו מעשהו של הנאשם חורג במידה מועטה מתחולת סייג לאחריות לפי סעיפים 34י, 34יא או 34יב. ויש בנסיבות העניין כדי למתן את אשמתו.

...

לצד זאת, חוקקה בתיקון הוראת סעיף 301א'(ב) הקובעת: "על אף הוראות סעיף קטן (א), התקיימה נסיבה מחמירה כאמור באותו סעיף קטן, אך מצא בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300". בנוסף, הוראת סעיף 301ב(א) לתיקון קובעת: "על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו, דינו – מאסר חמש עשרה שנים. (ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:

אופן התנהלות הנאשם מאז פגש במנוח בנסיבות כפי שאלו פורטו לעיל, בצירוף אמירותיו לאחר מכן בדבר נקמת מות אביו, מוליכים למסקנה כי יכול היה לשקול מעשיו, תכנונם מראש וגובשה החלטה להמית את המנוח.

שירלי רנר, שופטת התוצאה: לפיכך אנו מרשיעים הנאשם בעבירות רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק, והחזקת נשק – עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק.

הוא ציין כי בתי המשפט העירו לא פעם על הצורך בהחמרת עונשים של עבריינים שהורשעו בעבירות מסוג זה, ובהתייחס למקרה זה הדגיש את התיכנון המוקדם הנלמד מעצם החזקה במטען, קשר עם גורמים עבריינים, ואת פוטנציאל הנזק שעלול היה להגרם כתוצאה מפיצוץ המטען, הגם שבמצבו כפי שהוא נתפס הוא לא יכול היה להתפוצץ כפי שעלה מחוות הדעת שהוגשה.

בית המשפט ציין כי "המציאות בארץ המתבטאת בזמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עמו פוטנציאל להסלמת האלימות העבריינית, מחייבת מתן ביטוי עונש הולם שירתיע באופן ממשי מהחזקת נשק בכלל ומשימוש בו בפרט (ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.07.13)). בדומה צוין בעיניין טאטור (ע"פ 7241/12 טאטור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.02.13) כי:

אכן, לנאשם יוחסה עבירה של החזקה בלבד ולא יוחסה לו כוונה או רצון לעשות שימוש במטען החבלה בעצמו או למוסרם לאחרים לשימוש, ואולם בתי המשפט ציינו לא פעם את האחריות של כל חוליה בשרשרת הקשורה לשימוש בנשק, וודאי כאשר מדובר במטען.

לצד זאת, גם בהקשר זה יש לזכור כי הנאשם הורשע נוכח "חזקת המקום" בלבד ולא הוכח כמה זמן המטען מצוי בחזקתו, וייתכן שהוא מצוי שם זמן רב ללא שימוש, וגם אם היה לנאשם קשר לגופים עבריינים אפשר שקשר זה נותק והמטען נותר היכן שנותר.

· בע"פ 1069/12 אלנברי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.07.12) הותיר בית המשפט העליון על כנו את העונש שהשית בית המשפט המחוזי של 9 חודשי מאסר על נאשם שהחזיק אקדח ותחמושת וסחר בו ובסופו של דבר הגיע הנשק לידיים עברייניות.

...

· בע"פ 1069/12 אלנברי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.07.12) הותיר בית המשפט העליון על כנו את העונש שהשית בית המשפט המחוזי של 9 חודשי מאסר על נאשם שהחזיק אקדח ותחמושת וסחר בו ובסופו של דבר הגיע הנשק לידיים עברייניות.

אין זה מן הראוי לטעון כלפיו כי היה עליו להודות ביותר ממה שיוחס לו, היינו שיודה שהמטען שלו, שעה שיוחסה לו החזקה במטען רק נוכח "חזקת המקום". בשים לב לכל האמור, אני סבור כי יש לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בנסיבותיו, בשים לב לערך החברתי הנפגע בו טמון סיכון משמעותי לחיי אדם, למדיניות הענישה הנהוגה ולעובדה כי מידת האשמה של הנאשם פחותה משמעותית נוכח הרשעתו אך על יסוד "חזקת המקום", בעונש הנע בין מאסר לתקופה של מספר חודשים בודדים שיכול להיות במקרים מסוימים להיות בריצוי בעבודות שורות עד למאסר של 12 חודשים.

בנסיבות אלו, אני סבור כי עונשו של הנאשם צריך להימצא במרכז המתחם לצד עונש מאסר מותנה משמעותי.