אחריות המדינה לנזק שנגרם מחיסון

השמאי העריך את הנזקים כדלקמן: "1. דלת כניסה מרכזית מחוסנת כולל עבודה 3600 ₪ (תוצרת שריונית חוסם) 2. החלפת מראות שבורות 400 ₪ סה"כ נזק ללא מע"מ 4000 ₪" 10.

ואולם, גישה זו השתנתה מזמן, וכיום המגמה השלטת היא של הכרה בחובת זהירות של השלטון, כל אימת שזה צריך היה לצפות את הנזק שניגרם לתובע (ראו: אריאל פורת דיני הנזיקין ספר השנה של המשפט בישראל – תשנ"א 222 ו-257 (ועד מחוז תל-אביב לשכת עורכי הדין, התשנ"ב), כל זאת, מתוך עיקרון השוויון בפני החוק, ובשל התובנה כי הסמכות הסטטוטורית הנתונה בחוק אין בה להעניק חסינות או לשלול אחריות וחובה, אלא דווקא קיומה של הסמכות הסטאטוטורית הוא המשמש אבן מסד ותשתית שעליה נבנית חובת הזהירות המושגית (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 116-115 (1985).

בעיניין שתיל בחן כב' השופט אדמונד לוי את סבירותן הנזיקית של פעולות המדינה באספקלריה של פסקת ההגבלה החוקתית, ועל פי שלושה מבחנים מצטברים: מבחן הקשר הרציונלי הבוחן האם האמצעי שננקט התאים להשגת התכלית המקווה; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה הבוחן האם ניתן היה להשיג את התכלית באמצעי אחר שנזקו קטן מן הנזק שניגרם; והמבחן השלישי הוא מבחן היחסיות הדורש קיומו של יחס סביר בין התועלת שבפעולה לבין הנזק שניגרם בעטייה.

...

יחד עם זאת, השאלה האם יש לתובע עילת תביעה חוקתית או מנהלית, בהחלט שוקללה על ידי במסגרת הכרעתי שכן בלעדיה הייתה התביעה נדחית.

בנסיבות אלה לא מצאנו לנכון לפסוק בסוגיה זו." (עניין קיבוץ מלכיה, בעמ' 23).

סוף דבר: לפיכך, לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין ושקילת טענות הצדדים, הן לעניין החבות, לרבות טענת השהוי (טענה שלא מצאתי בה ממש, לאור התנאים שנקבעו בהילכת עץ חיים (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים, פס' 15-13 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 2.7.2003) כתנאי להכרה בטענה זו), והן לעניין הנזק ושיעורו (ולא נעלם מעיניי בהקשר זה כי הומצאה רק קבלה זמנית) הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 2,340₪, בצירוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.10.09 ועד היום.

הנני מחייבת את צד ג' לשפות את הנתבעת בגין כל הסכומים שנפסקו לחובתה בסעיף 47 לעיל, בתוספת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

עם זאת, חשוב להדגיש כי המחוקק לא הכיר במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין בעיקרון של "אחריות ללא אשם", ולא זיכה בפצוי באופן קטגורי כל מי שניפגע כתוצאה מפעולת הרשות ללא עוול בכפו (אציין כי המחוקק הכיר בעיקרון של "אחריות ללא אשם" בהקשרים שונים כגון חוק ביטוח נפגעי חיסון, תש"ן-1989 (וראו ע"א 470/87 אלטורי נ' מ"י (משרד הבריאות), פ"ד מז (4) 146 (1993) שם נדחתה תביעה לנזק שניגרם בעקבות חיסון), אך הפסיקה טרם הכירה במוסד "האחריות ללא אשם" וראו הערות אגב של הנשיא ברק בבג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן, פ"ד נב (2) 454 (1998); ע"א 6296/00 קבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16 (2004)).

...

(ב) אם ראה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". המערער טען כי שתי העילות התקיימו בו וביקש כי המשיבה תשלם לו סך של 716,191 ש"ח (מתוכם 211,365 ש"ח כפיצוי על מעצרו, ו-504,826 ש"ח עבור החזר הוצאות הגנה).

בצד זאת, אני סבורה כי יש לפסוק למערער פיצוי בגין מעצרו.

אף המצב ההפוך ייתכן: משהוחזק נאשם במעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית של תשעה חודשים וזוכה בסופו של דבר, מבט על תקופת המעצר בכללותה עשוי ללמד, על רקע נסיבות המקרה, כי יש לפסוק לו פיצוי.

על יסוד האמור מסקנתי היא כי יש לפסוק למערער פיצוי של 50% מהסכום המרבי הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, עבור כל תקופת מעצרו.

זאת, כך נקבע, מאחר שעסקינן בפגיעה קשה בזכותו החוקתית של המבקש לשלמות הגוף, אשר נגרמה עקב חיסון שניתן על-פי מדיניות חיסונים שהנהיגה המדינה למען טובת הכלל, ומתוך מודעות לכך שחיסון זה יסב נזק לבודדים מבין מקבליו.

כמו כן, הכרה בעוולה מעין זו עלולה להקשות גם על הגדרת גבולותיה של האחריות השלטונית (ראו: ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק שני)" משפט וממשל ג 55, 87-86 (התשנ"ה)), ואף ליצור "מידרון חלקלק" אשר יביא, הלכה למעשה, להטלת אחריות מוחלטת על המדינה בגין כל נזק שניגרם על-ידה – בין אם נזק זה נגרם עקב מעשה רשלני ובין אם נבע ממעשה סביר ואף רצוי.

...

בהקשר זה יצוין כי לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובסיכומים מטעם המבקשים, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקשים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי מנגנון הפיצויים לנפגעי חיסונים הקבוע בחוק הביטוח אינו מקנה סעד אפקטיבי לכלל נפגעי החיסון.

מכל מקום, אוסיף כי אני סבורה שטענות מעין אלה בדבר היעדר אפקטיביות של חוק הביטוח, גם אם היו נטענות על-ידי המבקשים, לא היו ראויות להתברר בהליך הנדון, אגב תביעת נזיקין.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית – הן מכוח סמכותי לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, והן לגוף הדברים, משלא מצאתי כל הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

נטען כי כבר במהלך קבלת החיסונים (נתנו מספר מנות) החל התובע להרגיש לא טוב, וממועד שיחרורו מהצבא המשיך לסבול מתופעות רבות עד שאובחן כסובל מפגיעה קשה במערכת יצירת מרכיבי הדם המקנה לו נכות בשיעור של 100%, וכן מתסמונת אלרגית המקנה לו נכות של 30%, כאשר נטען לקיומו של קשר בין החיסון שקבל, לבעיות הרפואיות מהן הוא סובל, והתביעה הוגשה כתביעה לפצוי כספי בגין נזק הגוף שנטען כי נגרם לו כתוצאה מהשתתפותו בנסוי.

על קשרי הגומלין בין חוק הנזיקיים האזרחיים להסדר הפצוי החלופי בהתאם לחוק הנכים, עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדאף נ' חכים פ"ד לו(2) 757 כדלקמן: "המגמה החקיקתית הברורה היא לשמור על האחריות בנזיקין ועל התביעה בנזיקין. למגמה זו נקבע חריג אחד בלבד, בנסיבות מיוחדות ביותר: משהוטלה על מדינת ישראל אחריות מוחלטת לתשלומים על-פי חוקי התגמולים והשיקום, הוסרה ממנה במקביל האחריות על בסיס האשם, הקבועה בדיני הנזיקין. כנגד הסרת האחריות האחת באה האחריות האחרת." הראציונאל העומד בבסיס סעיפים 6 ו-7ב לחוק הנזיקים האזרחיים, ולפסיקה שחזרה על ההלכה כי המדינה ושלוחיה נהנים מחסינות מתביעות נזיקין ע"י חיילים שניגרם להם נזק מחבלה, מחלה או החמרתה של מחלה, בתקופת שירותם הצבאי ועקב שירותם, וזכות התביעה בגין נזקים אלה תהיה במסגרת חוק הנכים, הוא ייחוד הטיפול בתשלומים ובזכויות נפגעי צה"ל תחת קורת גג אחת- קצין התגמולים, וזאת לשם ייעול הטיפול בנפגעים ולמתן טפול ראוי והולם בהם.

...

בפירוט נטען כי מאחר והמשיב חתם על מסמך הוויתור, וקיבל ממשרד הביטחון סך של 27,000 ₪ כפיצוי שהיווה מיצוי כל תביעותיו ודרישותיו, הקיימות והעתידיות, כלפי המבקשים, הרי שדין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת היעדר עילה, השתק ומניעות.

גם פסק הדין אליו הפנה המשיב - רע"א 2223/14 קצין התגמולים נ' פלוני ניתן ביום 17/1/17, אינו יכול לסייע לו: ראשית – קביעת הרוב שם היתה כי כלל ייחוד העילה חל במצב בו מדובר בנזק גוף שנגרם בשל חבלה או מחלה שארעו בתקופת השירות ועקב השירות, והערעור נדחה רק בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור, בפרט כאשר דובר בהחלטת בינים, ואולם לא נדחתה, בדעת הרוב, עמדת המדינה לענין יחוד העילה, כאשר רק שופט המיעוט סבר כי כלל ייחוד העילה אינו חל. שנית – בפסק הדין לעיל נדונו נזקים אחרים.

סוף דבר - הנני מורה על מחיקת התביעה מחמת ייחוד העילה הקבועה בסעיף 6(ב) לחוק הנזקים האזרחיים, ובהתאם לסעיף 41(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018.

דיון והכרעה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחייים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן - חוק הנזיקים האזרחיים), נקבע: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה." בעיניין זה נאמר בע"א 337/81, שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל, פד"י לח(3)337 (להלן – פס"ד בוסקילה), 345: "האם נתקיימו במקרה דנן יסודות העוולה, ובראש ובראשונה, האם במסגרת הפעלת הסמכות הסטאטוטורית של חקירת עבירות, השלטת החוק וקיום צוי בית המשפט, המוטלים על המישטרה, קיימת גם חובת הזהירות? התשובה החיובית לכך עולה מעצם העובדה, כי החסינות הקבועה לגבי עובד ציבור בסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן החסינות הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) מוציאות במפורש עוולת הרשלנות וכן רשלנות שבמעשה. אכן, ביקש המחוקק לחסן את עובד הציבור על עוולה, שעשה בתחום סמכותו או בתום-לב ותוך סברה שהוא פועל בתחום סמכותו כדין; ואת המדינה חיסן על מעשה, שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום-לב, תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; לא כן אם המעשה נעשה ברשלנות". כך גם נאמר בע"א 1678/01, מדינת ישראל נ' וייס ואח', פד"י נח(5)167, 180: "הגישה המחסנת את השילטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. אכן, 'שעתו היפה של המשפט הישראלי הייתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה ...' (ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, בעמ' 134). אחריות בנזיקין הוטלה גם על המישטרה זה עשרות בשנים הן באשר לבצוע רשלני אקטיבי של חובותיה הן באשר למחדלה הרשלני מלבצען". על חובת השמירה של הנכסים הנתפסים על ידי המישטרה עמד בית המשפט העליון ברע"פ 7600/08, אריה אברם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.4.09, בסעיף 12 לפסה"ד: "נתפס חפץ כאמור בסעיף 32 לפסד"פ, או הגיע לידי המישטרה כשאחד התנאים האמורים בסעיף 32 חל עליו, רשאית המישטרה לשמור אותו בכפוף להוראות הפקודה (סעיף 33 לפסד"פ). החזקת החפץ ברשות המישטרה לצורך אלו מן התכליות האמורות בסעיף 32 לפקודה מטילה על המישטרה אחריות לשמור על ערכו הכלכלי של התפוס. הנחה זו מתבקשת כל אימת שמאן דהוא שומר בחזקתו נכס השייך לאחר. במיוחד כך, כאשר המדינה היא זו המחזיקה חפץ של אחר, אשר הגיע לידיה שלא בהסכמת הבעלים, וכחלק מהליך פלילי המתנהל על ידה. חובת השמירה על ערך הנכס התפוס קשורה קשר הדוק לזכות הקנין של הבעלים של החפץ ... ויש להמעיט ככל הניתן בפגיעה בזכות זו, בהיותה זכות בעלת מעמד של זכות חוקתית, הנגרמת באמצעות התפיסה ... חובה זו מוטלת על המישטרה מכח מעמדה כרשות ציבורית, החייבת לנהוג באחריות ובהגינות כלפי האזרח ... אין להוציא מכלל אפשרות כי החפץ התפוס שנלקח מידי החשוד שייך לצד שלישי שאינו קשור כלל להליך הפלילי. בכל אחד ואחד מהמצבים הללו קיימת חובה לשמור על ערך הנכס כשהוא בידי המישטרה ולהבטיח מפני פגיעה בו". בפס"ד בוסקילה נאמר עוד (עמ' 346): "לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המישטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנידרש מאנשי המישטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לבצוע אותה משימה".   כשבאמתחתנו הילכות אלו, נצא לבדוק את המקרה הקונקרטי שבפנינו.

...

בעניין זה סבורני, שיש להבחין בין הנזקים, אשר נגרמו בעת מעצר החשודים וביצוע החיפוש בכביש, ובין הנזקים, שנגרמו בעטיו של החיפוש, אשר בוצע לאחר מכן בחניוןם המשטרתי.

אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 8,763 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 31.12.18, ועד התשלום המלא בפועל.