אחריות המדינה לנזק שנגרם לתינוק במהלך הפרות סדר

עילות התביעה המיוחסות לנתבעת 1 הן תקיפה, פגיעה באוטונומיה ובפרטיות, איומים, גרימת כאב וסבל רב, הפרת חובה חקוקה של סע' 378 לחוק העונשין, של סע' 170 לחוק העונשין (חילול ספר תהילים), סע' 368 לחוק העונשין, סע' 192 לחוק העונשין, סע' 382 ו- 277 לחוק העונשין, פקודת המישטרה, החוק למניעת עישון במקומות צבוריים והחשיפה לעישון התשמ"ג-1983, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן – "חוק המעצרים"), חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, רשלנות, כליאת שוא, סע' 2(3) ו- 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, סע' 7 לחוק איסור לשון הרע.

במזכר זה אומרת הגב' שרף, בזמן אמת, כי המטרה לה נקראה לחדרה של הנתבעת 1 היתה לקחת את התינוק כדי שהתובעת 2 תחקר ורק אז כשביקשה לקחת את הילד, רק אז התחילה התובעת 2 להישתולל !!! כמו כן, הנתבעת 1 רשמה גם היא מיזכר ביום 23.5.02 (נספח ב' לתצהירו של מר שמוליק פיאמנטה): "היום בסמוך לשעה 1530 ביחד עם צ'יקו לוי, חברנו עם ניידת ממחוז שי אשר העבירו לרכבנו את העצורה אתי דביר וחזרנו איתה למפלג התשאול.

סע' 8 קובע כי אין לפגוע בזכויות לפי חוק זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנידרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמיכה מפורשת בו. אני סבור כי הנתבעת 1 הפרה גם את החובות החקוקות לפי חוק זה. איני סבור כי קיים חוק המורה או מאפשר סיכון תינוקת בהסעתה ברכב ללא מתקן מתאים לכך (כאימרת אגב שכן לדעתי מדובר בהרחבת חזית בנקודה זו), המאפשר הוצאת תינוקת בכוח מידיה של אמה לידי מי שאינו מוסמך לכך עפ"י דין, המאפשר הפעלת כוח על התובעת 2 כדי להוציא מידיה את בתה, המאפשר כבילתה של התובעת 2 באזיק לכיסא, כדי לגרום לה להיחקר למרות רצונה לשמור על זכות השתיקה, ועוד.

סע' 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 אינו יכול לתת הגנה לנתבעת 2 לאור העובדה כי לא נטען בשום מקום ע"י הנתבעת 1 כי עשתה את שנטען כלפיה ע"י התובעים בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית.

כפי שציינתי לעיל, התביעה בגין לשון הרע נדחתה על ידי ועל כן אין לפסוק כמובן כל פיצוי בגין עילה זו. אציין כבר עתה כי הרכיבים שצוינו לעיל ע"י התובעות מהוים למעשה את עילות התביעה הנזיקיות ואילו הנזקים כולם חוסים תחת ראש פרק אחד שהוא כאב וסבל (למעט הפצוי בגין לשון הרע, עילה שנדחתה על ידי) שהוא נזק אחד, שניגרם לתובעות 1-2 כתוצאה מהתנהלות הנתבעות.

...

תביעתו של התובע 3 נדחית.

אשר על כן, לסילוק מלא וסופי של התביעה אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת 1 את הסך של 10,000 ₪ ולתובעת 2 את הסך של 100,000 ₪.

כמו כן אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בהוצאות התובעות 1-2 שהן החזר אגרת התביעה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה בקופת ביהמ"ש ועד התשלום המלא בפועל לתובעות ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצוי הכולל לעיל בצירוף מע"מ כחוק.

בחודש מאי 2002 קיבל התובע, כיו"ר העמותה, תלונה מאתי דביר (להלן: "דביר"), על היתעללות בה ובבתה התינוקת בעת שנחקרה במישטרה.

כמו כן, טוען התובע כי הנתבעת שידלה אחרים להטרידו וכן הפרה את חובת הסודות לגבי ענייניו הפרטיים ואף מסרה פרטים אלו לאחרים ושלא למטרה לשמם נימסרו לה. עילה 4 – לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965: בחודש ינואר 2012, ובאמצע חקירתה הנגדית בהליך הפלילי, החליטה הנתבעת ליזום פניה מטעמה לאמצעי התיקשורת, תוך היתייחסות לעובדות הנידונות במשפט הפלילי ובהליך זה. התובע פירט בכתב התביעה את תוכן הדוא"ל שהפיצה הנתבעת למספר אמצעי תיקשורת ובו, לטענתו, פירסמה לשון הרע נגדו.

ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005) הגדיר בית המשפט העליון את דוקטרינת ההשתק השפוטי ואת הרציונל העומד מאחוריו – "הטענה בדבר השתק שפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984). התכלית שמאחורי ההשתק השפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט...". אליבא הנתבעת, התובע טען מספר פעמים במהלך המשפט הפלילי, שהאמירה בגינה הוגשה התלונה כלל לא נאמרה.

בפיסקה 150 להכרעת הדין תיאר בית המשפט – "הנאשם העיד, כי כתב האישום נגדו הוגש כנקמה על כתב תביעה שהגיש כנגד מספר קצינים ושוטרים באיזור יהודה ושומרון... הנאשם העיד כי הדבר עורר זעם רב וגלוי בקרב קציני צה"ל... שהחליטו לנקום ביוזם התביעה – הנאשם". כך גם בפיסקה 154 להכרעת הדין: "הנאשם העיד, כי נ/365 מצביע על כך שאחת מתגובות הנגד של המדינה לתכנית להגיש תביעות אזרחיות נגד שוטרים וחיילים שביצעו מעצרי שוא, הייתה הגשת כתבי אישום נגד ראשי ארגון ימין, קל וחומר נגד ראש האירגון- הוא הנאשם- אשר הגה את הרעיון והגיש את רובן כראש המטה למען ארץ ישראל (ע' 256, ש' 8-15)". בפיסקה 50 לכתב התביעה התובע מציין: "אין מחלוקת כי המדינה אחראית לחלק הארי של ניזקי התובע..." (ההדגשות של הח"מ).

כך שעל פניו מיצה את זכותו לפצוי בגין כל ההוצאות וכל ההפסדים שנגרמו לו בשל המשפט הפלילי (מבלי להכנס לשאלה עד כמה הפצוי שדרש במסגרת כתב התביעה משקף את המציאות) והוא מנוע מלתבוע נזקים אלה בשנית.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

התביעה נדחית על הסף ביחס לכלל עילותיה, למעט עילת לשון הרע.

אני מורה איפוא לתובע, להגיש לתיק בית המשפט בתוך 14 יום מיום קבלת החלטה זו, העתק מהמכתב שנשלח בדואר אלקטרוני ע"י הנתבעת והעתק מהקלטת הראיונות.

הנאשם נטול עבר פלילי, כבן 28, שירת שירות צבאי מלא כלוחם בחטיבת כפיר, ממנו שוחרר במרץ 2014, ומאז הארוע התחתן (לפני שנתיים וחצי) והוא אב לשני תנוקות.

הנאשם השליך אבן אחת לעבר רכב פלסטינאי שנסע במקום בו היו כוחות בטחון נוכח הפרות סדר צפויות, ובמעשיו פגע בערך החברתי המוגן שעניינו פגיעה בשלום ציבור הנוסעים ובטחונם: "אבנים – פגיעתן רעה, והמיידה אותן יכול רק לשער את מידת הפגיעה, העלולה להגיע חלילה כדי מחיר דמים, והיו דברים מעולם..." (ע"פ 8639/13 אלדבס נגד מדינת ישראל [17.3.14], פסקה יג).

וכן: "אוסיף ואומר, כי שמה של העבירה – 'סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה' – מעיד עליה; הרי משליך האבן אינו יודע מה תהא תוצאת מעשהו, האם תיפגע האבן בפח הרכב ותטיל אימה בלא נזק פיסי לאדם, למצער, או האם תפול על הכביש ולא תיגרום נזק, או שמא תחדור בעד השמשה ותקפח חיים או תיפגע קשות." (ע"פ 4080/06 פלוני נגד מדינת ישראל [10.1.07], פסקה ד(2)).

בכל מקרה, אכן לא הוכח כי נגרם נזק כתוצאה מיידוי האבן על-ידי הנאשם לעבר הרכב עם לוחית הרשוי הפלסטינית, גם בהיעדר מתלונן שמסר גרסה, וכמובן שיינתן לכך משקל בעת קביעת המיתחם, אך לא כשיקול עקרי.

אלא, שהנסיבות שונות מעניינו של הנאשם שבפניי: המערער היה לבדו ולא פעל על רקע הפרות סדר, ובנגוד לנאשם לקח אחריות מלאה והביע צער וחרטה, נעדר קוי אישיות עברייניים או אלימים, ומבטא שאיפות לנהל אורח חיים חיובי.

...

ב"כ המאשימה טענה למתחם ענישה שנע בין שמונה חודשי מאסר בפועל ועד 24 חודשי מאסר בפועל, ועתרה למקם את העונש באמצע המתחם על רקע האמור לעיל, בנוסף למאסר על תנאי וקנס.

אינני מקבלת גישה זו של ההגנה, ובכל מקרה זו לא הוכחה.

פסקי-הדין שפורטו משקפים קשת מקרים רלבנטיים, כאשר לאחר ביצוע אבחנות מתבקשות, אני קובעת מתחם עונש הולם אשר נע בין 6 – 24 חודשי מאסר לנשיאה בפועל (ולא בדרך של נשיאה בעבודות שירות, כאמירה נורמטיבית – ראו והשוו: רע"פ  1031/19 עלי שלבי נ' מדינת ישראל [28.2.19]) לצד קנס.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים אני גוזרת את דינו של הנאשם כדלקמן: 10 חודשי מאסר בפועל.

לאורך כל התהליך המבקש ואישתו היו ליד הדלת והסבירו לעד שהם רק מתקשרים למישטרה לוודא שהם אינם מתחזים ואף ציינו שיש תנוק בבית בזמן שהעד פורץ את הדלת בפראות.

יודגש כי גם במקרה זה, מדובר בחובה אישית של מי שהיה אחראי מטעם משטרת [כך במקור] על החיפוש וכתב את פרוטוקול החיפוש, חובה שהעד הפר, בטענה כי הוא לא מכיר כלל בחובה זו. .

מדובר אפוא במקרה קצוני, בו השוטר הפר חוקים ונהלים על ימין ועל שמאל, ולא רק שהוא עושה כן אלא הוא ממשיך לזלזל בחוקים ובנהלים גם במהלך עדותו בבית המשפט, תוך ש[ב]מקום להודות שהוא הפר את הנוהל כי לא טרח ללמוד אותו, למרות שהוא מבצע מאות חיפושים, ומנסה להעמיד פנים כאילו הוא כן עמד בדרישות הנוהל בכך שרשם את שמה של הפרשיה בתחילת העמוד.

עוד ראו, למשל, הדברים שכתב כבוד השופט א' ביתן במסגרת הכרעת הדין ב-ת"פ (מח' ב"ש) 57329-11-10 מדינת ישראל נ' אבו רקייק (23.6.2013), שגם הם נכתבו לאחר פסק הדין בעיניין בן חיים, כי: "9. מבלי להקל ראש בדרישה לנוכחות שני עדים שאינם שוטרים בחיפוש, הרי שהיא שונה מהדרישה לקיום סמכות החיפוש המהותית. הדרישה לנוכחות עדים שאינם שוטרים בחיפוש, באה להבטיח את זכויותיו של האדם שהחיפוש נוגע אליו, בהקשר להתנהלות נאותה של השוטרים, לתקינות החיפוש ואמינותו וכיוב'. הדרישה לסמכות מהותית נוגעת לעצם הכח של נציגי השילטון לפעול. לכל חפוש, ללא יוצא מהכלל, דרושה סמכות מהותית ולא לכל חפוש דרושה נוכחות עדים שאינם שוטרים. הפגיעה הנגרמת לפרט ולאנטרס הצבורי מעריכת חפוש ללא סמכות, גדולה לאין ערוך מזו הנגרמת מעריכת חפוש בסמכות, ללא עדים...10. בעניינינו... נוכחות עדים שאינם שוטרים בחיפוש לא היתה משנה דבר מבחינת הנאשם ומצבו המשפטי. כך שמעבר לפגיעה בעצם הזכות של הנאשם שיהיו נוכחים בחיפוש עדים שאינם שוטרים, לא נגרמה לא כל פגיעה הנוגעת לעצם הגנתו... 12. בהיתחשב בעובדה שהראיה שהושגה היא חפצית ועומדת בפני עצמה, ממילא אין באי החוקיות שהיתה כדי להשפיע על מהימנותה ועל ערכה הראייתי...13... מסקנתי היא שהנזק שיגרם מפסילת הראיה איננו עומד בשום יחס לתועלת שבפסילתה. עם זאת, יש מקום לקחת נתון זה בחשבון לעניין העונש שייגזר על הנאשם". כמו כן, ראו למשל דברי כבוד השופטת ג' שלו בהכרעת הדין ב-ת"פ (מח' ב"ש) 37165-03-16 מדינת ישראל נ' קריחלי (8.1.2017): "מכל האמור עולה כי נפל פגם באופן עריכת החיפוש בבית הנאשם, והשאלה היא מה נפקותו של הפגם, והאם, כטענת ההגנה הוא מוביל לפסלות הראיה שנתפסה במהלך החיפוש (כשמדובר כאמור רק בחומר שבמחלוקת), או לקביעה כי קם ספק בנוגע להחזקת הנאשם בחומר זה. בע"פ 5121/98 יששכרוב ... נדחתה תורת 'פירות העץ המורעל', ונקבעה דוקטרינת פסלות יחסית, לפיה בית המשפט יכריע לפי שיקול דעתו בשאלת קבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין, בהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו. כפי שנקבע, פסילת קבילותה של ראיה בשל דרך השגתה, מחייבת התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי הראיה הושגה שלא כדין; והשני, כי קבלת הראיה במשפט תיפגע פגיעה ממשית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, לתכלית שאינה ראויה ובמידה העולה על הנידרש. בהילכת יששכרוב קבע בית המשפט העליון, כי לשם הכרעה בשאלה השניה, היינו האם קבלת הראיה שהושגה שלא כדין, תיפגע פגיעה משמעותית בזכות הנאשם להליך הוגן, באופן המצדיק את פסילתה, על בית המשפט לבחון את נסיבות העניין, לפי מיגוון שיקולים, אותם ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות (אם כי נקבע שאין מדובר ברשימה סגורה): 1. אופייה וחומרתה של אי החוקיות או ההיתנהגות הפסולה של רשויות האכיפה, אשר הביאו להשגת הראיה... 2. מידת ההשפעה של האמצעי הפסול על הראיה שהושגה... 3. הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה... יישום הקריטריונים האמורים בעניינינו, מוביל למסקנה כי אין מקום לפסול את החומר שבמחלוקת שנתפס במהלך החיפוש, בשל הכשלים שנפלו באופן עריכת החיפוש" (ההדגשות הן במקור).

כן ראו, למשל, הדברים שכתבה כבוד השופטת מ' ברק-נבו ב-ת"פ (מח' מרכז) 33009-05-16 מדינת ישראל נ' ג'רבי (13.11.2017), שנאמרו במסגרת הכרעת הדין: "20. ... סעיף 26 לפקודת סדר הדין הפלילי... קובע את הנוהל בעת עריכת חפוש. סעיף 26(א) קובע שחיפוש, בין על פי צו ובין שלא על פי צו, ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים, אך ס"ק (1) קובע שניתן לחרוג מעניין זה אם 'לא ניתן בנסיבות העניין ובגלל דחיפותו לערכו כאמור'. במקרה שלפנינו ... לדעתי, הסבר זה ניכנס בגדר 'נסיבות העניין', שיכולות להצדיק ביצוע החיפוש ללא עדים שאינם שוטרים... נוכח דברים אלה, אני קובעת שהחיפוש בדירת האם נעשה באופן חוקי, ועל כן הפריטים שנמצאו שם קבילים כראיות" (ההדגשה היא במקור).

...

בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין כי: "צודקת המדינה באשר לכך שלא היה מקום לזכות את המשיבה בשלב זה של ההליך הפלילי... די לנו בכך שבית משפט קמא לא ערך את השקלול מה משמעות הפגם שנפל בחיפוש והאם היעדרם של העדים לחיפוש מביא בהכרח לפסילת הראיה. הפגם, גם בהנחה שהוא משמעותי וחשוב, לא בהכרח מוליך למסקנה כי הראיה תיפסל. אין בהכרעת הדין התייחסות להיבטים המשפטיים של הפגם, האם הוא בהכרח מוליך לבטלות מלאה של הראיה ושמא הפגם במקרה זה בהתחשב במכלול הנסיבות אינו צריך להוליך למסקנה כי הראיה פסולה מכל וכל. היה על בית המשפט לשמוע את הראיות כולן ולהחליט, לאחר שתהיה בפניו התמונה במלואה, מה משקלו של אותו פגם שנפל באי עריכת החיפוש בפני שני עדים" (ההדגשות הוספו ואינן במקור).

כן העלה בית המשפט כבר שם את האפשרות כי תיקון הפגיﬠה שנגרמה לנאשם "יכול שײﬠשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה באמצﬠים פסולים". כמו כן, ראו דברי כבוד השופט א' שהם בעניין גטצאו: "39. קביעת עצם קיומם של הפגמים, הבלתי מבוטלים, אשר נפלו בהליכי החקירה, מעבירה אותנו לשלב השני של המבחן התלת-שלבי, אשר נקבע בעניין בורוביץ, במסגרתו יש לבחון האם קיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים, עומד בסתירה מהותית לתחושת הצדק וההגינות משפטית.... ". באותו עניין גטצאו הבהיר כבוד השופט י' עמית כי: "ד. קיימת חפיפת-מה בין דוקטרינת הפסילה הפסיקתית לפי הלכת יששכרוב לבין טענת הגנה מן הצדק, במובן זה שפגמים בהתנהלות החוקרים עשויים לשמש בסיס לטענת הגנה מן הצדק". באותו הקשר הטעימה לאחרונה כבוד הנשיאה א' חיות, ב-דנ"פ אוריך, בפסקה 122, כי: "אכן, בין דוקטרינת ההגנה מן הצדק ובין דוקטרינת הפסילה הפסיקתית קיימים קשרי-גומלין מובהקים, שכן 'התכלית של הוגנות ההליך משמשת להם כמכנה משותף' (עניין פרחי, בעמ' 647). אולם, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היא כלי ספציפי וממוקד יותר, אשר מותאם לתרחיש שבו ראיות שעליהן מסתמכת התביעה הושגו שלא כדין ...'... משכך, אף שניתן להיעזר בדוקטרינת ההגנה מן הצדק לשם בחינת נפקותו של חיפוש בלתי-חוקי ... – דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היא, לגישתי, כלי מתאים יותר לענייננו והאמצעי העיקרי שבו על בית המשפט להיעזר בהקשר זה...". מכל המקובץ לעיל עולה כי במקרה דנן, לנוכח המחלוקות העובדתיות והמשפטיות הרבות בין הצדדים, שלא ניתן להכריע בהן בשלב הנוכחי, באמצע פרשת התביעה במשפט ההוכחות, מן הראוי כי מכלול טענות ההגנה – הן הטענה כי החיפוש שנערך בביתו של הנאשם היה בלתי חוקי, הן הבקשה לפסילת הראיות שהושגו בחיפוש, הן הטענות המקדמיות ובכללן הטענה להגנה מן הצדק והן הטענות למחדלי חקירה ולפגמים בחקירה – תוכרענה כולן רק בסוף משפט ההוכחות, לאחר שתובאנה בפני בית המשפט מלוא הראיות של התביעה ושל ההגנה כאחת.

סוף דבר סוף דבר, אין מקום לקבל בשלב זה החלטה בבקשה לפסילת ראיות, ואין מקום לקיים משפט זוטא בעניין קבילות הראיות שהושגו בחיפוש שנערך בביתו של הנאשם, כי אם יש להכריע בשאלת חוקיות החיפוש ובבקשה לפסילת הראיות רק לאחר שתיפרש בפני בית המשפט מלוא התמונה הראייתית, בתום הבאת כל הראיות של התביעה ושל ההגנה ולאחר שתפורטנה טענות הצדדים בסיכומיהם שלפני מתן הכרעת הדין.

שירות המבחן סבר כי הרשעת הנאשמת בדין תיפגע ביכולתה להמשיך לעבוד בטיפול עם פעוטות וילדים ויש בכך לפגוע בדימויה העצמי כמי שעובדת שנים רבות בתחום, אך הותיר שאלת ביטול הרשעתה לשיקול דעת ביהמ"ש. באשר לענישתה הומלץ על ענישה בעלת אופי שקומי טפולי הכוללת 300 שעות של"צ, פיצוי נפגעי העבירה וצו מבחן למשך שנה וחצי שבמסגרתו תשולב בקבוצת מטפלות וגננות פוגעות בתינוקות ופעוטות בעת עבודתן ולחילופין טפול פרטני ריגשי.

"הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא חוליה טבעית הנובעת מהוכחת האשמה בהליך הפלילי. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את אכיפת החוק באופן שוויוני ומונעת איפה ואיפה בהחלת ההליך הפלילי" [ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש, פ"ד נ(3) 682, 684 (1996); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 687 (2000); ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין (4.9.2007)].

נכונה טענת המדינה כי לשם הוכחת התנאי הראשון: קיומו של נזק ופגיעת ההרשעה בשיקום, על הנאשם להצביע על נזק מוחשי וקונקרטי בסכויי השקום [רע"פ 7224/14 משה פרנסקי נ' מדינת ישראל (10.11.2014); רע"פ 3589/14 שרון לוזון נ' מדינת ישראל (10.6.2014); רע"פ 2180/14 ספיר שמואלי נ' מדינת ישראל (26.4.2014); רע"פ 1439/13 אליהו קשת נ' מדינת ישראל (4.3.2013)].

העובדה שהפעוטות מסרבים לשכב על המזרנים ולהירדם, רק משום שזהו "סדר היום" בפעוטון, איננה מצדיקה בשום פנים ואופן את מעשי הנאשמת או כל מעשה אחר של הפעלת כוח כלשהוא כלפי הפעוטות על מנת לגרום להם "להשמע לסדר היום". ישנן דרכים מתאימות הכוללות שיכנוע, דיבור, שירה, הקראת סיפור וכיוצ"ב, אשר יכולות להתאים להרדמת פעוטות בגיל כזה לשנת צהריים.

הנאשמת "נטלה על עצמה תפקיד שספק אם יש אחראי ממנו - לחנך עוללים וילדים שאין רכים מהם בראשית דרכם. זהו תפקיד המחייב את העוסק בו למיומנות, נשמה-יתרה, ובעיקר אהבה וסבלנות שאין להן קץ, כי הרי מדובר בילדים שחלקם אף טרם למדו לבטא את עצמם" [ע"פ 5986/06 אהובה כחלון נ' מדינת ישראל (10.11.2008)].

...

סיכום: בסיכומו של דבר, מן הטעמים שפורטו לעיל, אנו דוחים הן את הערעור מטעם המדינה והן את הערעור שהוגש מטעם הנאשמת.

סבורים אנו כי אין עילה לאסור פרסומו של פסק הדין, בכפוף למניעת פרסום פרטי הקטינים והוריהם.

ואולם בכפוף לאמור, סבורים אנו כי אין עילה לחסות את פסק הדין כולו.