רקע
לפניי תביעה קטנה בסך 10,000 ₪ שהגיש התובע כנגד מדינת ישראל ומשטרת ישראל (יחידת צפון תל אביב) (להלן ביחד – "המישטרה") לפצוי בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתקיפתו על ידי שוטרים, מעצר שלא כדין, חפוש בלתי חוקי בגופו, שימוש לרעה בכוח המשרה ולשון הרע.
התובע לא צירף כל חוות דעת רפואית או ראשית ראיה להוכחת ניזקי גוף ובכל מקרה טענה לנזקים מסוג זה אינה מתאימה להתברר בהליך של תביעה קטנה; דין טענת התובע בדבר תקיפה להדחות; וגם טענתו להפרת חוק איסור לשון הרע עמומה ולא ברורה ודינה להדחות ומכל מקום להגנת המישטרה עומדות טענות ההגנה שסעיף 13 לרבות 13(5) או 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולחלופין או בנוסף גם הגנת אמת הפירסום או הגנת תום הלב שבסעיפים 14, 15 לחוק זה.
עוד טענה המישטרה כי דין התביעה להדחות גם לאור דוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה", והפנתה גם להוראת ס' 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה), התשי"ב – 1952.
לפתע הבחין התובע כי גיסו עמוס פנה לרכבו על מנת להוציא לום גדול לצורך פריצת דלת הבית, התובע פנה לשוטר גל לשאול לפשר העניין והלה הודיע שאינו מיתערב.
התובע פנה לעמוס בכדי למנוע מעשיו הפליליים של הסגת גבול ובעודו בדרכו לעבר עמוס חש הבזק אור, נפל על הריצפה ואיבד הכרתו לזמן מה. הוא נעצר ללא סמכות וללא התרעה לאחר שנורו לכיוונו חצים וזרם חשמלי מאקדח טייזר על ידי השוטר **** גל.
גרסה דומה מסר התובע גם בהודעתו במישטרה (צורפה כנספח ו' לכתב ההגנה), שם ציין כי הבחין בעמוס עם לום כאשר הוא מנסה לפרוץ את השער של החצר, שאל אותו מה הוא עושה, עמוס לא השיב, התובע הלך כיוון הדלת כדי למנוע ממנו לגרום לנזק, הרגיש הבזק ונפל על הריצפה.
אל מול גירסתו של התובע מונחת גרסת המישטרה, לפיה השוטרים דפקו ממושכות על השער הסגור, עמוס הביא מרכבו לום על מנת לפרוץ אותו, כשבאותה עת מדלת נוספת מצידו של השער התפרץ אדם שהוברר כי הנו התובע, בצעקות ובנפנופי ידיים באופן מאיים.
...
מכל מקום, גם לו ניתן היה לראות בהתנהלות המשטרה משום לשון הרע, לא שוכנעתי כי עסקינן ב"פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
לצד זאת, הואיל וקבעתי כי לתובע עצמו אשם תורם משמעותי בשיעור 50% - אני קובעת כי על המשטרה לפצותו כדי מחצית נזקו, בסך של 3,000 ₪.
הנתבעות תשלמנה אפוא לתובע סך של 3,000 ₪ תוך 30 יום.
