אחריות המדינה בתיקון מס' 4 לחוק הנזיקים האזרחיים

מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי, התובעים נפגעו במסגרת פעילות צבאית שנעשתה בעיצומו של מבצע צבאי מורכב, אשר היה חלק מהפעילות המלחמתית המובהקת של צה"ל נגד אירגוני הטרור, במטרה להביא להפסקת פעילות הטרור הקיצונית; במהלך הפעילות היזומה וההתקפית כנגד גורמי הטרור נתקלו הכוחות בהתנגדות עזה לרבות חילופי אש עזים, תוך סיכון ממשי לגופם ושלומם של חיילי צה"ל; אותם חמושים סיכנו את כוחות צה"ל אשר הגיבו בירי לעבר אותם חמושים; מדובר בפעולה מלחמתית מובהקת שבגינה זכאית המדינה לחסינות בהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים [אחריות המדינה] התשי"ב – 1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה").

פעולה מלחמתית הוגדרה בסעיף 1 לחוק, במסגרת תיקון מספר 4 משנת 2002 ותיקון מס' 8 משנת 2012, כדלקמן: "פעולה מלחמתית" – לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טירור, מעשי איבה או היתקוממות, שהיא פעולה בעלת אופי לוחמתי, בהיתחשב במכלול נסיבותיה, ובכלל זה במטרת הפעולה, במיקומה הגיאוגרפי או באיום הנשקף לכוח המבצע אותה.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי למכלול חומר הראיות ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, בשל היות הפעולה שבמהלכה נפגעו התובעים, פעולה מלחמתית כהגדרתה בדין.

לסיכום סוגיית ההבחנה בין פעולה מלחמתית לבין פעולה שיטורית צוין ע"י כב' השופט עמית בפסקה 21 לפס"ד חרדאן: "חסינות המדינה מפני תביעות נזיקין מותנית בכך שמדובר בפעולה מלחמתית במהלכה אירע הנזק, ומכאן ששאלת סיווגה של הפעולה קריטית להכרעה בתיק. יש להבחין בין שני סוגי פעילויות: האחד - פעולה שיטורית במקור, ובה עוסק פסק הדין בעניין בני עודה, אשר עשויה להסתבך ולהיכנס לגדר פעולה מלחמתית, מקום בו נוצרה סכנת חיים או סיכון חמור לאנשי הכוח. השני - פעולה מלחמתית מלכתחילה, כגון מארב המיועד לפגוע באויב, או סיכול ממוקד, שאז גם אין צורך להוכיח סיכון לכוח". עוד צוין כי יש לבחון את אופי הפעולה, אם מלחמתית היא, אם לאו, בשלב מקדמי וככלל, אין מקום לבחינה מקדמית של חוקיות הפעולה לצורך סיווגה כפעולה מלחמתית לשם בחינת חסינות המדינה (ראו: פס"ד חרדאן, פסקה 21 והאסמכתאות שם)".

לנוכח האמור, התביעה נדחית.

לטענתה, עילת התביעה כנגד הנתבע התגבשה, אם בכלל, ביום 18.4.04 - המועד בו לכאורה התרשל הנתבע, עת הפסיק את התביעה הראשונה, או לחילופין ולכל המאוחר, ביום 1.8.04 – המועד האחרון להגשת התביעה של התובע כנגד המדינה, וזאת בהתאם לסעיף 4 (ב) לתיקון מספר 4 מיום 1.8.02, לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952, הקובע תקופת היתיישנות של שנתיים לגבי תובענות שעילתן במעשה שארע לפני תחילתו של התיקון הנ"ל. היינו עד ליום 1.8.04 .

...

חישוב תקופת ההתיישנות מבלי להתחשב בתקופה, שבה (לכאורה) הטעה הנתבע את התובע לחשוב כי עניינו מטופל בבית המשפט, יביא לאותה המסקנה, והיא, כי תקופת ההתיישנות תמה כבר ביום 18.3.15.

בטענתו החלופית טוען התובע, כי תקופת ההתיישנות נדחית לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל מצאתי לדחות את הבקשה.

הדיון בתביעה פוצל כך שתחילה תוכרע השאלה אם הירי שגרם לנזק היה בגדר "פעולה מלחמתית", שאז המדינה אינה חבה בגינו בנזיקין (סעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים או החוק)).

סעיף 5 בנוסחו לאחר תיקון מס' 8 בשנת 2012 קובע כלהלן: פעולה מלחמתית (א) אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל.

התפיסה העומדת בבסיס ההסדר היא כי תביעות נזיקיות אזרחיות אינן מתאימות מטיבן ומטבען למצבי לחימה, ויישומם של דיני הנזיקין המסורתיים במצבים אלה עלול לגרום לעיוותים משפטיים ולחשוף את המדינה לתשלום פצויי עתק (ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, 7-6 (2002); עניין חרדאן, פסקה 14; ע"א 6982/12 ‏עיזבון המנוחה ‏Rachel Aliene Corrie‏ ז"ל נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון, פסקה 10 (‏12.2.2015) (להלן: עניין Corrie); עוד ראו אסף יעקב "חסינות תחת אש: חסינות המדינה בשל נזק שניגרם כתוצאה מ'פעולה מלחמתית'" משפטים לג(1) 107, 135-125 (התשס"ג)).

...

מסקנה זו נובעת אפילו מהפסיקה המצמצמת של המונח "פעולה מלחמתית" שקדמה לתיקון מספר 4 לחוק, והיא נכונה בבחינת קל וחומר כיום, לאחר הרחבת הגדרת המונח בתיקון מס' 8 לחוק (ראו והשוו לעניין אלדאיה, פסקה 4).

יפים לענייננו דברי השופטת (כתוארה אז) חיות בעניין אלדאיה: "קוצר ידו של המשפט לתקן את העוולה שנגרמה למערערים, הוא גם קוצר ידו של השופט, שאינו יכול לתקנה בשל חוק המדינה". הוראות הדין מפורשות וברורות, והן מחייבות את המסקנה כי בפעולה מלחמתית עסקינן, כך שאין המדינה חבה בגין תוצאותיה המצערות.

אי לכך, אין מנוס מדחיית הערעור ועל כך אנו מורים.

להלן יובאו בקצרה הנימוקים המשפטיים והעובדתיים לקביעה זו. סייג לאחריות המדינה עקב פעולה מלחמתית – מסגרת נורמאטיבית חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב–1952, הוא דבר חקיקה אשר תוקן מספר פעמים בעשור האחרון, ולפיכך מצא בית־המשפט מקום לברר היטב את נוסח החקיקה המדויק החל בתיק זה ולנמק את הבירור.

תיקון מס' 4 לחוק אף נדון על־ידי בית־המשפט העליון בבג"ץ עדאלה, ועליו נאמר כי הוא מצמצם "באופן משמעותי את אחריות כוחות הבטחון הפועלים במסגרת העימות עם הפלסטינאים" (בג"ץ 8276/05 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הבטחון, פ"ד סב(1) 1, 37 (2006)).

...

המסקנה אם כן היא כי על בית־‏המשפט הבוחן את הפסיקה כדי למצות ממנה את הדין, להתייחס בזהירות להגדרה החוקית המדויקת של המונח "פעולה מלחמתית" שעמדה בפני בית־המשפט שנתן את הפסיקה הקודמת בהתאם לתאריכים הקובעים, ולנהוג בה באחת מדרכי הפרשנות – אם גזרה שווה, קל־וחומר, או חומר־וקל.

ואלה מבחני העזר שהוצבו בפסיקה: · מטרת הפעולה – האם היא עומדת בהגדרת לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות; · מקום האירוע – האם יש בו כדי לתמוך את המסקנה שלפיה הפעולה עומדת בהגדרת לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות; · משך הפעילות; · זהות הכוח הצבאי הפועל; · האיום שקדם לפעילות; · האיום שהיה צפוי מן הפעילות; · האיום שהתהווה בזמן הפעילות האם הגיע עד כדי נסיבות של סיכון לחיים ולגוף; · עוצמת הכוח הצבאי הפועל.

המסקנה היא כי על בית־המשפט לבחון אם יידוי החפצים נעשה בנסיבות שיצביעו על שיטה קטלנית הכוללת אנרגיה גבוהה במיוחד, טווח קצר, מטרה רכה ופגיעה, וכדומה.

בבקשה נטען כי תביעתם של המערערים הוגשה למעלה משנתיים לאחר הארוע בחריגה מתקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: החוק) ומבלי שהתקיימו נסיבות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות בנסיבות דנן.

סעיף 5א לחוק הוסף בשנת 2002 במסגרת תיקון מספר 4 לחוק (להלן: תיקון מספר 4), והוא מסדיר את הכללים הנוגעים להגשת תביעות בשל פעולות כוחות הבטחון באיזור, כלהלן: "תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שניגרם באיזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה – תובענה) תדון בכפוף להוראות סעיף זה:

...

דין הטענה להידחות.

הטענה כי ההסדר החוקי שבתיקון מספר 4 מגביל את זכויות המערערים דינה להידחות אף היא, שעה שבית משפט זה כבר קבע כי "תיקון זה הוא מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי" (בג"ץ 8276/05 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, פסקה 35 לחוות דעתו של השופט ברק (12.12.2006)).

סוף דבר, שהערעור נדחה.