תביעתו של האסיר התקבלה בחלקה – בשל הקביעות לגבי הרשלנות הרפואית, אך לעניין הרשלנות הנטענת בשמירה עליו נקבע כי אין להטיל על שב"ס אחריות בשל שלא מנע את ניסיון ההיתאבדות השני, למרות שהוא נעשה אחרי ניסיון היתאבדות קודם, כיון שהרשות ניסתה להיתמודד עם היתנהגותו של האסיר באופן שאינו עולה כדי רשלנות.
בהמ"ש קבע כי קמה אחריות מצד המדינה, וכך נפסק:
"אין חולק כי מוטלת על המדינה (שירות בתי הסוהר) חובה לדאוג לשלומם ולבטחונם – הפיזיים והנפשיים – של האסירים הנתונים במשמורתה ... המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומם של בני האדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי. על המדינה לכבד את זכויותיו החוקתיות של הנתון במשמורת – לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. הזכות לחיים ולהגנה על הגוף מתפרשת גם על הזכות להגנה על בריאות הנפש, בהנתן הקשר הבל-ינותק בין גוף לנפש ... אחריות ישירה זו, שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה הן במישור המשפטי-צבורי והן במישור המשפטי האזרחי-נזיקי. מניעת פגיעה בזכויות היסוד של מי שמצויים במשמורת המדינה – ובכלל זה הזכות לחיים ולשלמות הגוף (והנפש) – מעבר למתחייב ולנדרש כתוצאה מהחזקתו של אסיר בין כותלי בית הסוהר, איננה רק עניינו של האסיר. זהו גם עניינה של החברה כולה, המחויבת לנורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה. ... הפסיקה, המועטה יחסית, שדנה באחריותן של רשויות המדינה לשמירה על שלומם הפיסי והנפשי של אנשים הנמצאים במשמורתה, או באחריותה של המדינה להגן על שלומם ובטחונם של אחרים מפני אלה, בחנה את אחריות המדינה על-פי הסטאנדרטים הרגילים של רשלנות, כאשר המבחן המכריע הוא הצפיות של היתרחשות הארוע המזיק וסוג הנזק שניגרם, על רקע נסיבותיו של הארוע. ...
"
כך בפסקות 18-19, ובהמשך, בפסקות 27-29 לגבי המקרה הקונקרטי, נקבע כי:
"בנסיבות העניין שלפנינו, נראה כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המערער. המערער, צעיר כבן 26 במועדים הרלבאנטיים, מצא עצמו לראשונה בחייו, במאסרו הנ"ל, מאחורי סורג ובריח. במשך כ-20 חודשים שהה המערער באגף שבו תנאי הכליאה מקילים, והתנהג ללא דופי. ... השינוי הפתאומי בהתנהגותו של המערער, שהתבטא בסירובו לצאת מן התא בספירת בוקר יום ה-15.6.2001 ולווה בהשתוללות ובבכי ... היה צריך להדליק אצל גורמי שירות בתי הסוהר נורת אזהרה. בנסיבות המקרה היה על גורמי שירות בתי הסוהר, לכל הפחות, להביא בחשבון את האפשרות שהשינוי הפתאומי בהתנהגותו של המערער, שלא היה אופייני לו, מעיד על מצוקה נפשית רבה שבה הוא שרוי – ולנקוט באמצעים מתאימים לבירור פשר ההיתנהגות המוזרה ולהפנותו לטפול במצוקתו הנפשית. בנסיבות העניין, היה על גורמי שירות בתי הסוהר להתייחס לצרכיו של המערער ולנסות ולהושיט לו עזרה מתחייבת מבעוד מועד. ... במקום לעשות כן קיבלו גורמי שירות בתי הסוהר החלטה להעביר את המערער לאגף אחר, המשמש, בין היתר, להפרדת אסירים מפירי-סדר, ולכולאו שם בתא סגור במחיצתם של שני אסירים שאינם מוכרים לו – וזאת למרות שבאגף היו גם תאים אחרים פנויים שבהם ניתן היה לכלוא את המערער, ככל שהפרדתו נדרשה. החלטה זו, שמשמעותה היתה הרעה מוחשית בתנאי הכליאה של המערער, אף אם לא נראה בה "ענישה", התקבלה כלאחר-יד, מבלי שנבחנו חלופות כלשהן ומבלי שאפשרות השפעתה על מצבו הנפשי של המערער הובאה בחשבון.
עוד הסביר כיוף כי אסירים טעוני הגנה מוגדרים כך בשל שיש איומים על חייהם, בדרך כלל בשל היותם משתפי פעולה עם המדינה או בשל היותם עברייני מין (שנחשבים ל"נחותים" בקרב העבריינים).
...
לגבי העתיד - היות ואינני מקבלת את הטענה לפיה נותרה לו נכות בתחום הנפשי, אשר עשויה להשליך על השתכרותו - אזי שלא מצאתי שיש מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד.
הוצאות, נסיעות, טיפולים או עזרת צד ג' – הואיל ולא נותרה נכות צמיתה, הואיל והתובע נמצא במועד האירוע בכלא ונמצא שם גם היום והואיל ולא הוצגה כל קבלה לגבי הוצאה זו או אחרת – הדרישה נדחית.
התביעה כנגד המדינה נדחית, אם כי בנסיבות, לאחר התלבטות, יהא זה ללא צו להוצאות.
