אחריות החברה להגנת הטבע לנזקי נפילה במקלחת

הנתבעים הגישו הודעה כנגד צד ג' הוא הספק של הזכוכית, ממנו רכשו אותה כאשר הוגדרה כזכוכית מחוסמת ותקנית ועל כן צד ג' הוא האחראי לכל נזק שניגרם בשל דלת זו. הגנת צד ג' צד ג' טוען כי הזכוכית נשוא התביעה לא נרכשה מהם ולחילופין היה ונרכשה, הנה מוצר תקין ללא כל פגם וכן כי מעשי התובע ו/או הנתבעים ניתקו כל קשר סיבתי בינו לבין הארוע.

היפוך הנטל האם אכן קיימות נסיבות בהן יש להפוך את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים ו/או צד ג'? דבר מסוכן בסע' 16 לסיכומי הנתבעים נטען כדלקמן: "חזור והדגש, הנתבעים אכן מאשרים כי מקלחת הינה מקום מסוכן. הנתבעים לא חזרו ואין בכוונתם לחזור בהם מאמירה זו". הנתבעים אינם מפרטים למה התכוונו בדברים אלה ומה מהות הסכנה במקלחת, האם המים? האם הזכוכית? בנסיבות כאלה יש לפרש את הדברים "לרעת הכותב" ועל כן הנתבעים מאשרים כי לשיטתם המקלחת הכוללת את הזכוכית מהוה דבר מסוכן.

סע' 38 הנ"ל דורש תנאי נוסף, כי קיים קשר של גרימה, כלומר הדבר המסוכן הוא שגרם להשתלשלות האירועים שעל פי חוקי הטבע שהביאו לידי הנזק (טדסקי, "דיני הנזיקין", מהדורה 2, ע' 190, וראו גם: י. אנגלרד, "הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני הנזיקין", תשכ"ז, ע' 72).

זאת, להבדיל מהקשר הסיבתי הנידרש להוכחת עוולת הרשלנות, שם נידרש להוכיח שהנזק נגרם על ידי ההיתנהגות הרשלנית של הנתבע (ע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279, 285).

האם ניתן לכנות את הנתבעים ו/או צד ג' כממונים על הזכוכית לצורכי סע' 38? לדוגמה, בע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל, פ"ד מט(1) 45, דן בית המשפט באחריות של יצרנית המעליות ומספקת שירותי אחזקה ותיקונים, למותו הטראגי של אדם שנפל לפיר של מעלית בבית מגוריו ומת.

...

אני סבור בנסיבות אלה כי פער הזמנים של 6 חודשים יש בו כדי להצביע על נתק בשרשרת הקשר הסיבתי.

סוף דבר על פי כל הנסיבות דלעיל אני קובע כי התובע לא הוכיח את התביעה ודינה להידחות.

בהתאם לדחיית התביעה, גם ההודעה כנגד צד ג' נדחית.

הנתבעת 2 טוענת בכתב הגנתה ובסיכומיה, כי אין להרחיב את תורת הנזיקין לכל נזק, וכי אין מדובר במפגע אלא במים הנמצאים באופן טבעי בקירבת שירותים ובריכות שחיה, ועל כן מדובר בסיכון צפוי וסביר; עוד נטען, כי דין התביעה להדחות מחמת היותה נשענת על עדות יחידה של התובעת 2, ובשל המנעות התובעות מהבאת עד רלוואנטי (התובעת 1); לחילופין, האחריות והאשם הם על הנתבעת 1 בלבד; ומכל מקום, יש ליחס לתובעות אשם תורם משמעותי משלא שמו ליבן למים שהיו על הריצפה.

מילים אחרות, המנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחזוק הגרסה בה דוגלת התביעה: "אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנימנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד, אולם זאת הנחה שניתנת לסתירה". (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991).

מכל המקובץ לעיל, הנני קובע כי התובעות הוכיחו כי במקום נפילתן, ברחבה שביציאה מחדרי השירותים, הריצפה הייתה רטובה מים, וכי נפילת התובעות ארעה בגלל רטיבות זו. אחריות הנתבעת 1: כדי שתקום חובה מכוח עוולת הרשלנות, על התובעת להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות (הפרת חובת הזהירות), ונזק שניגרם בגינה.

הגורמים אותם יש להביא בחשבון בעת בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הנם מידת הסיכון להתרחשות נזק ושיעור הנזק הצפוי בהתממש הסיכון, ועלות אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט כדי למנוע סיכון זה, וכן האנטרס הצבורי בפעילות יוצרת הסיכון (ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 906, 909 (2002)).

בית משפט המחוזי הטיל אחריות על העיריה, ופסק, כי באותו מקרה לא הוכיחה העיריה כי נקטה באמצעים המתאימים כדי למנוע היצטברות חומרים מחליקים על הריצפה, ולא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת על מי שמחזיק במקלחת בחוף רחצה לשימוש מתרחצים.

...

עזרת צד ג' לעתיד: לאחר שבחנתי טענות הצדדים בראש נזק זה, תוך הבאה בחשבון את נכותה הכללית ועברה הרפואי של התובעת, גילה, ונכותה האורטופדית הצמיתה, הנני פוסק לתובעת 2 פיצוי בסך של 17,000 ₪ עבור עזרת צד ג' לעתיד.

לסיכום, הנתבעת 1 תשלם לתובעת 1 פיצוי בסך 5,000 ₪, ולתובעת 2 פיצוי בסך 88,400 ₪ (לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 15%).

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית בזאת.

המועצה המקומית מגדל בכתב הגנתה הכחישה את אחריותה לארוע וכן הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד הורי הקטינים (המשיבים 3 ו-4), נגד אביהו טל (המשיב 6) ונגד חברת חניון רסיטל (המשיבה 8), אשר השכירה את המקום למשיב 5.

הוכח כי במקום הוצבו שולחנות עם כיסאות, מדשאות, שירותים ומקלחות.

כך גם, כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "לא בנקל תבטל ערכאת העירעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. היתערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של העכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם..." (ראה: ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2),594,582).

כך למשל בע"א 1256/05 (חיפה) עזבון המנוח נאסר מג'יד נ' מועצה אזורית עמק הירדן, (22.4.08) (להלן: "פרשת נאסר") טבע למוות מר נאסר בחוף סוסיתא בכינרת שהוגדר כחוף בלתי מוכרז.

מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של היתנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344; ת"א (מחוזי י-ם) 9107/07 פסקו נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ (9.1.12)).

...

בחינת הפן הנורמטיבי של חובת הזהירות הקונקרטית מחייבת את המסקנה כי לא היה מקום לקבוע שמדינה סבירה הייתה צריכה לצפות את מקרה הטביעה בנסיבות מקרה זה. פסיקת בית המשפט קמא לפיה אין די בשילוט, כדי למנוע כניסה או שימוש אסורים, מניחה כי הציבור מתעלם משילוט.

התוצאה: התוצאה היא, כי דין הערעורים השונים להתקבל חלקית במובן זה שההורים יחויבו באשם תורם בשיעור 40%, בהתאם, ישונו החיובים האחרים של הנתבעים וצדדים ג' ו- ד'.

כן מתקבל הערעור בכך שהדיון יוחזר לבית משפט קמא, אשר ידון בטענות אביהו טל, כי אינו חייב לפצות את התובעים בשל העדר יריבות ביניהם.

לפיכך, אני סבורה כי אין מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

כן ראו לעניין זה עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (07.12.2006) וחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד – 2004, אשר נועד להגן על הסביבה החופית ולשמור עליה לתועלת והנאת הציבור [עע"מ 2273/03 הנ"ל] שם נאמר: "היבט נוסף של דיני התיכנון והבניה מתחשב במיתחמי קרקע בעלי אופי מיוחד, ובצורך לשמר את יעודם הייחודי. נכללים בכך מקרקעין המיועדים מעצם טיבם לתועלת הציבור הרחב, ונידרש מאמץ תיכנוני יוצא דופן כדי לשמר את אופיים, ולהגן עליהם מפני פגיעה העלולה לגרוע מאיכותם ומיכולת הציבור להנות מהם. על סוג זה של מקרקעין, נמנים גם 'מקרקעי יעוד', עליהם פורש החוק הגנה מיוחדת (סעיף 107 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). ההסדר המשפטי ביחס למקרקעין אלה בנוי על ההנחה כי משאבי הקרקע הייחודיים שנועדו לרווחת הכלל מוגבלים בהיקפם וביכולת לנצלם, ואין להשתמש בהם אלא למטרות כלל הציבור, לתועלתו ולרווחתו. שטחי המדינה שנועדו לתועלת הכלל ובהם מקרקעי יעוד, הם בעלי חשיבות מיוחדת במדינה קטנה, שמשאביה הטבעיים מוגבלים. הדבר מטיל אחריות כבדה על רשויות התיכנון והמדינה לדאוג לשמר מקרקעי יעוד במבט צופה פני ההווה והעתיד גם יחד, לרווחת בני הציבור כולם. התיכנון נועד, בין היתר, לקדם תכלית זו" (שם, פסקה 40).

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי נפל בהחלטת המשיבה 1 פגם המצדיק היתערבות של בימ"ש לעניינים מינהליים.

אם העותרים עומדים על טענתם כי מדובר ברעש שגורם להם לנזק ולמטרד עליהם לנקוט בהליך אזרחי במסגרתו יוכלו לברר את העובדות ולהביא ראיות לעניין זה. כידוע, ביהמ"ש לעניינים מינהליים ייטה שלא לידון בעתירה מקום בו ניתן להשיג את הסעד המבוקש בבתי המשפט האזרחיים [בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) (1991); בג"ץ 2746/14 מיכל הלוי נ' מדינת ישראל (06.07.2014); בג"ץ 2762/22 אלי פתיה יבוא ושיווק בע"מ נ' מנהל רשות המיסים (12.06.2022)].

יצוין כי טענות העותרים בדבר פעולות בנגוד לדין לעניין המיכרז/חוזה עם המשיבה 2 והפעלת בר-מסעדה במבנה שהיה מיועד פעם לשירותים/מקלחות בחוף שבנידון אינן ממין העניין וממילא לא הוכח במסגרת הליך זה כי המשיבה 1 פעלה בנגוד לדין.

...

במצב דברים זה העתירה נדחית ככל שהיא מופנית נגד החלטות העיריה.

בנסיבות העניין, והגם שהעתירה בפועל נדחית, סבור אני כי יש מקום לחייב את העיריה בהוצאות העותרים וזאת מהטעמים שפורטו ועיקרן החלטת העיריה לגבי שינוי אופי האירועים בחוף שבנדון וזאת כפועל יוצא מניהול ההליך שבנדון והימנעות העיריה לאכוף את החלטותיה, שהן לכשעצמן החלטות שאין להתערב בהן.

בהתאם אני מחייב את המשיבה 1 לשאת בהוצאות העותרים בסכום כולל של 30,000 ₪ שישולם עד ליום 30.6.23 שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בהיותם בתוך הבית, השניים "הפכו את הבית" בחפשם אחר רכוש אותו חפצו לגנוב, תוך שהם מוציאים את תכולת המגרות והארונות בשלושת חדרי השינה ובמקלחת.

בטיעוניה עומדת המאשימה על החומרה הכרוכה בתקיפת קשישים, ועל הצורך להעניק לאוכלוסייה זו הגנה מיוחדת, בפרט; וכן על החומרה כרוכה בעבירה של התפרצות לבית מגורים בכלל.

בסוף דבריה מבקשת המאשימה להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, שתהלום את חומרת העבירות ואת ניזקם של המתלוננים, וכן מאסר על תנאי, קנס ופצוי למתלוננים.

לדבריו, הנאשם קיבל אחריות מלאה על מעשיו כבר בזמן חקירתו, וזאת מתוך תחושת אשמה ובושה, ולא במטרה לגרוף רווח משני, כשלראיה, הודה הנאשם בבצוע עבירות לגביהן כלל לא נחשד.

עמדתי על הדברים בת"פ 11358-07-10 מדינת ישראל נ' דלאשה ואח' (להלן: "עניין דלאשה"), באמרי: "הפעלת אלימות כלפי קשישים מצביעה על שפלות מוסרית רבה, ובוודאי נכון הדבר כשהאלימות מטרתה ליטול מן הקשיש את הונו וכאשר תקיפת הקשיש מתרחשת בתוך ביתו, האמור לשמש לו מחסה ומגן. ...הבחירה בקורבנות חסרי ישע, אשר אינם מסוגלים להתייצב אל מול הפושעים ולהגן על עצמם מפניהם, מחייבת נקיטת יד קשה כלפי הנאשמים, הנעדרים מעצורים מוסריים כלשהם. חובתנו כחברה השואפת להגן על החלשים בה, ולנטוע תחושת בטחון בקרב אזרחיה, להטיל עונשים מרתיעים וכבדים על מי שבוחר להפעיל אלימות כלפי קשישים באופן מתוכנן, ללא שקדמה לה היתגרות או היתנגדות, במטרה ליטול מהם את עמל חייהם." אף בית המשפט העליון עמד על החומרה הכרוכה בבצוע עבירות שוד או גניבה כלפי קשישים, מפי כבוד השופט י' עמית: "שוד או גניבה מקשיש ומחסר ישע, נתפס כמעשה שיש בו כיעור מוסרי גדול יותר מעבירה "רגילה" של שוד או גניבה, בהיותו הפרה של הציווי "והדרת פני זקן" הנתפס כמעין חוק טבע בכל חברה אנושית.

מי ימוד את האימה, הפחד, הבושת והצער של קשיש – פעמים רבות קשיש המתגורר בגפו – שנפל קורבן לעבירה של שוד וגניבה.

...

בסוף דבריה מבקשת המאשימה להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, שתהלום את חומרת העבירות ואת נזקם של המתלוננים, וכן מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.

הגם שאין בכך להביא לחריגה ממתחם העונש ההולם, אני סבור כי יש בדברים להטות את גזירת הדין כלפי הרף הגבוה של המתחם ההולם.

לסיכום דבריי, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים המתבקשים והמתחייבים, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: אני דן את הנאשם לחמש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו 26.04.12.

אני דן את הנאשם לשנתיים מאסר וזאת על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור ויורשע בפרק זמן זה על כל אחת מהעבירות בהן הורשע בכתב אישום זה ועל כל עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע.