העניין שבפני, תובענה ותובענה שכנגד, בגין ארוע תאונתי אשר היתרחש בחיפה ביום 7.3.14 בין שני כלי רכב.
יוצא איפוא כי התובע מודה כי הנתבעת 3 ניסתה לתמרן חניה בנסיעה לאחור, בין שתי מכוניות חונות, עם זאת התובע לא שמר מרחק ולא המתין בסבלנות כפי שנהג סביר וזהיר במצבו היה עושה, ונוהג בהתאם לתנאי הדרך אלא בחר לנסות לעקוף את מכונית הנתבעת כאשר היא נימצאת בעיצומו של תימרון חניה בנסיעה לאחור לכיוון הירידה ולמעשה תוך כדי ניסיון החנייה מכוניתו משתפשפת בפינה השמאלית קדמית של מכונית הנתבעת.
יחד עם זאת, בחרתי לקבל את התובענה שכנגד, במיעוטה בלבד; בהקשר של הנזק, מצאתי לנכון להטיל על הנתבעת 1 אשם תורם לקרות הנזק, בשיעור של 20%, שכן גם אם בחרתי לאמץ גירסתה, ולקבוע כי התאונה נגרמה בעיקרה מהתקרבות או היתקדמות לא זהירה של המונית לרדיוס הסיבוב ולמסלול המשוער של הכניסה לחניה, עדיין סבורני שהנתבעת 1 תרמה מקצת האחריות לקרות הנזק, מקום שנסעה לאחור ולא עצרה את מהלך החניה מקום שהקרבה בין כלי הרכב הייתה רבה מדי.
בנסיבות העניין, מקום שמרבית דרישות הצדדים נדחו הדדית, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.
...
סבורני כי טובי עורכי הדין לא היו מעלים על דעתם עלות שכזאת, ואין לך דוגמה מאלפת יותר מניצול גבול סמכות בית המשפט לתביעות קטנות ותביעה המופנית בחוסר פרופורציה מוחלטת.
התובעים שכנגד לא הוכיחו את יתר רכיבי התובענה שכנגד, והם עלות שכירות רכב חלופי (ולא הובהר האם קיבלו רכב חלופי בזמן התיקון מכח פוליסת ביטוח), וכן עלות האגרות - עלות שהוכתבה מהדרישה המופרזת וחסרת הפרופורציה לעלות הכנת כתב תביעה בתביעות קטנות בסך של כמעט 30,000 ש"ח.
אשר על כן, ומאחר התובענה העיקרית נדחית.
ואני מקבל את התובענה שכנגד באופן בו יפוצו התובעים שכנגד בגין הנזק הגולמי בלבד בניכוי 20%, אני קובע שהתובע ישלם לנתבעים, יחד ולחוד, באמצעות הנתבע 2, סכום של 3,268 ₪.
