לטענת התובעת מוצרים שהוזמנו על ידה מהאתר בין החודשים אוגוסט 2017 ועד מרץ 2018, ושבגינם שילמה סך של 367.35 דולרים, מוחזקים בידי הנתבעת, חברת השליחויות, ולא סופקו לה. כן נטען שהתובעת פנתה לנתבעת מספר פעמים אך הנתבעת השיבה שהפנייה נעשתה באיחור של ארבעה חודשים, ומבלי שהתובעת קיבלה מהנתבעת הסבר ברור על המוצרים שלא קיבלה, ומכאן גם דרישתה של התובעת לקבלת פיצוי כספי מהנתבעת בסך 2,000 ₪ בגין עגמת נפש.
באשר לתנאי השילוח, נטען שלצרכן עומדות שתי חלופות: הראשונה, קבלת המוצר כנגד חתימה על קבלת אישור בתוספת תשלום של מספר דולרים והשנייה, קבלת המוצר באמצעות תיבת הדואר או בסמוך לדלת ביתו של הצרכן ללא אישור מסירה, כאשר החלופה האחרונה אינה כוללת ביטוח בגין אובדן או נזק למוצר.
הנתבעת צרפה לכתב התביעה טבלה המפרטת את ערך המוצרים, משקל החבילה, תאריך ושעת החלוקה וכן סטאטוס המשלוח, כאשר מנספח זה עולה כי 15 מתוך 16 המשלוחים הגיעו ליעדם בכתובת שנמסרה על ידי התובעת, כאשר רק לגבי משלוח אחד בעלות של 2 דולר הזינה הנתבעת במערכותיה סטאטוס "אובדן", והתובעת קיבלה אישור בכתב שבאמצעותו היה עליה לפנות למוכר שממנו נרכש המוצר.
לאור הוראות סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק דיני ינומק בתמציתיות, תוך היתייחסות אך ורק לטענות ולראיות שמצאתי שהן דרושות להכרעה.
מעיון בפלט הממוחשב שהגישה הנתבעת עולה שהמוצרים שהוזמנו אכן נשלחו לביתה של התובעת, לרבות פירוט תאריכים ושעות המשלוח, ומשכך נראה שהנתבעת פעלה בהתאם לחובתה לאספקת המוצרים בהתאם לתנאי השילוח.
זאת ועוד; גם אם אקבל את טענת התובעת שלפיה לא קיבלה את המוצרים שהזמינה, לא ראיתי כיצד ניתן לחייב את הנתבעת בגינם שעה שהנתבעת לא קיבלה את התשלום מהתובעת בגין המוצרים ואחריותה מתמצה במשלוחם, כאשר טענות הנתבעת בהקשר זה הנן: "בן אדם שלא מקבל סחורה והוא משלם, הם אחראים. הם עובדים מול הסינים והם אחראים ובשביל זה פניתי אליהם" (עמ' 3, שורות 8-7).
כן מתעורר ספק באשר לעלות רכישת המוצרים, וזאת לאור טענת הנתבעת באשר לערך המוצרים כפי שדווחו למכס ישראל, ובהיעדר אפשרות לבצע התאמה בין המוצרים שהוזמנו לבין דפי החיוב שצרפה התובעת.
...
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי טענותיהם, אני מורה על דחיית התביעה.
סבורני שבכך תמיכה לטענות הנתבעת באשר לאספקת המוצרים.
