קש, מבטחת הנגרר, אינה חולקת על חובתה לפצות את התובע, משום שאין חולק כי המוטות נפלו מהמטען שהועמס על הנגרר, אלא שלטענתה, יש לחלק את האחריות בינה לבין מנורה, מבטחת הגורר, שגם עליה חלה החובה לפצותו.
לטענתה, לנגרר אין חיות משל עצמו, ובמהלך הנסיעה הוא נגרר על ידי הגורר, כך שבגין נזק שניגרם במהלך נסיעה לא ניתן לפטור מאחריות את הגורר.
לטענת מנורה, מבטחת הרכב הגורר, אין להשית עליה כל אחריות לתאונה, משום שהנזק לרכב התובע נגרם רק כתוצאה מכך שהברזלים נשמטו מהנגרר ופגעו ברכבו, כלומר מאחר שקשירת המטען על הנגרר לא נעשתה כראוי, ומשלא הוכח כי נהג הרכב הגורר נהג בצורה רשלנית או לא זהירה, אין לייחס לו כל אחריות לתאונה.
...
לניתוח דומה, ראו פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת צוק) בת"א (כ"ס) 3812/05 אבו עביד סלאמה נ' אחים אום חברה לעבודות בניה בע"מ (8.9.08):
"לסיכום ביניים, מכל הטעמים שפורטו לעיל אני סבורה כי בעובדות המקרה שבפני, ואף ללא צורך בהכרעה במחלוקת העובדתית שבין הצדדים, ניתן לקבוע כי אחריות הנתבעת כלפי התובע נובעת מאופן השימוש בנגרר אגב ניסיון להשלים את פריקתו, וכי די בכך על מנת שאותה אחריות תהווה מקרה ביטוח על פי הפוליסה שהוצאה על ידי כלל לביטוח האחריות הנובעת מהשימוש בנגרר.
עדותו של התובע היתה מהימנה בעיני לחלוטין, ולא נסתרה על ידי הנתבעת, על כן אני מקבלת אותה במלואה, וקובעת כי בעקבות התאונה נגרם לתובע הפסד כספי בסכום של 24,000 ש"ח.
לאור כל האמור, אני מורה כדלקמן:
הנתבעים 1 ו- 3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 24,000 ₪ בצירוף ריבית והפרדי הצמדה מיום 1.6.20 ועד למועד התשלום, ובצירוף הוצאות השמאי והאגרה בסכום של 1,446 ₪ ושכר בטלה בסכום של 300 ₪.
אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 2.
