אחריות בתאונת דרכים: קביעת אשם ושאלת הכיסוי הביטוחי

מאחר שמהותה של ההודעה לצד השלישי כמו גם של כתב ההגנה שהוגש במסגרתה נוגעת לשאלת הכסוי הבטוחי של רכב הנתבעים 1-2 אצל הנתבעת 3 ומאחר שפסק דיני זה עוסק בשאלת האחריות בלבד – לא מצאתי לנכון להרחיב ולפרט את טענות הצדדים לעניין הכסוי הבטוחי בפסק דין זה. כאמור, ביום 17.9.18 היתקיים לפניי דיון הוכחות בו העידו מר דוד בלייברג נהג רכב התובעת, כמו גם הנתבע 1 בעצמו.

משנשאל מדוע לא הגיש תביעה בגין הנזק שניגרם לרכב השיב הנתבע 1 כי קיבל הרכב ללא תמורה וכטובה אישית מהמוסך בו סידר את רכבו וכי תקפו אותו נקיפות מצפון כי קיבל רכב תקין ורצה לראות מה לעשות (עמ' 6 שורות 15-29 לפרוטוקול), אך לא מצאתי בתשובותיו הסבר עינייני לכך שאם אמנם סבר שאיננו אשם בתאונה לא הגישו הוא או בעלי הרכב תביעה בגין הנזק שניגרם לרכב הנתבעים.

לדעתי, אין לקבוע מסמרות באשר למשקלה הראייתי של המנעות מהגשת תביעת נזקים כנגד שאר המעורבים בתאונת דרכים ביחס לקביעת האחריות לקרות התאונה.

...

לטענת התובעת, התאונה נגרמה מנכס שלנתבע 1 היתה שליטה עליו ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע 1 התרשל מאשר עם מסקנה אחרת ולנוכח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" נטל הראיה להוכיח היעדר רשלנות רובץ על הנתבעים.

אני סבורה, כי המשקל הראייתי שיש לייחס להימנעות זו הוא תלוי נסיבות ועליו להיגזר, בין היתר, מגובה הנזק; משיעור הנזק ביחס לשווי הרכב; מזהות הנהג/ת, מטיב הקשר בינו/ה לבין הבעלים של הרכב; ממערכת היחסים שביניהם והאינטרסים המכוונים אותה; וכיו"ב שיקולים.

סיכום לאור כל האמור לעיל, ומשלא עלה בידי התובעת לשכנע כי גרסתה מסתברת וסבירה יותר מגרסת הנתבעים לאופן קרות התאונה, דין תביעתה להידחות, והיא נדחית בזאת.

בהתאם, ממילא נדחית גם ההודעה לצד השלישי ומתייתר הצורך להכריע בשאלת הכיסוי הביטוחי של הנתבעים 1-2 אצל הנתבעת 3.

השאלה שבמחלוקת בגדרי פסק דין זה נידרש אני להכריע בשאלת האחריות לקרות תאונת דרכים ונזקי רכוש שהוסבו בעטיה לרכב התובעת, כמו גם בשאלה באם המבטחת פעלה כדין עת הסירה את הכסוי הבטוחי בטענה כי הנהג ברכב הנתבעים לא אחז ברישיון נהיגה בר תוקף במועד ארוע התאונה.

קודם שאפנה לבחינת הדברים במישור הכסוי הבטוחי, אבקש לציין שלא נעלמו מעיניי החלקים הנוספים של עדויות הנהגים כפי שאלה עולים מפרוטוקול הדיון, עם זאת, דומני שדי באשר הבאתי לעיל כדי להסביר את הכרעתי בשאלת האחריות, בעיקר אמורים הדברים משהנתבעים לא חלקו בסיכומיהם על שאלת האחריות לקרות ארוע התאונה, ולמעשה מיקדו את טענותיהם בשאלת קיומו של אשם תורם של עדת התביעה, כאמור.

עוד קבעה הפסיקה כי אין מקום לפרשנות שונה של תנאי הפוליסה על פי השאלה האם מדובר בנזק גוף או בנזק רכוש וכי שאלת נפקות הכסוי הבטוחי צריכה לקבל מענה אחיד רע"א 2605/07 אריה חברה לביטוח נ' אבו ואח' (10.3.2009); ע"א (חי') 1958/05 אבו נ' אריה (15.2.2007)).

...

באשר לשאלת הכיסוי הביטוחי, הרי לא נעלמו מעיניי הקשיים אליהם הפנתה מנורה בסיכומיה, כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל, דא עקא, סבורני שבנסיבות העניין מנורה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מר סבן נהג ברכב היונדאי בהיותו מודע לכך שהוא נתון בפסילה.

נוכח המסקנה אליה הגעתי בשאלת האחריות, הרי אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 9,207 ש''ח (85% מסכום התביעה) בצירוף הפרשי הצמדה מאז הגשת התביעה ועד היום.

נוכח המסקנה אליה הגעתי בנושא הכיסוי הביטוחי, כאמור, אני מחייב את מנורה להשיב לידי הנתבעים את הסכומים אשר פסקתי כי עליהם לשלם לתובעת, כפי שאלה פורטו בסעיף 23, בצירוף שכ''ט עו''ד בסך 2,500 ש''ח לטובת הנתבעים.

לפניי תביעת שבוב כספית מיום 7.9.14 ע"ס 21,896 ₪ בגין ניזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 7.11.07.

המחלוקות מטענות ומראיות הצדדים עולות שתי מחלוקות: האחת – מחלוקת בשאלת האחריות לקרות התאונה; והשנייה – מחלוקת בשאלת הכסוי הבטוחי בפוליסת הביטוח שהוציאה הצד השלישי לנתבעת, בשים לב לנושא פסילת רישיון הנהיגה של הנתבעת.

שאלת האחריות ניתוח הטענות והראיות מביאני למסקנה שהנתבעת אחראית בנזיקין לקרות התאונה, אך לנהגת רכב התובעת ז"ל יש אשם תורם בשיעור 30%.

· מצאתי לקבוע אשם תורם כאמור לנהגת רכב התובעת ז"ל, משזו התקרבה בנסיעה לרכב שעומד בדרך באופן מסוכן מבלי להיתחשב מספיק בהתנהלותו.

...

שאלת הכיסוי הביטוחי ניתוח הטענות והראיות מביאני למסקנה, לפיה היה כיסוי ביטוחי, וזאת לאור הדין, המחייב ידיעה בפועל של שלול הרישיון (הנתבעת בענייננו) כתנאי להסרת הכיסוי הביטוי, כאשר בעניינו לא הוכח שהנתבעת ידעה בפועל (בזמן התאונה) על שלילת הרישיון, והצד השלישי לא הצליחה להוכיח זאת.

אני מקבל אפוא את עדותה של הנתבעת בעניין זה. · הנתבעת מסרה בעדותה דיווח על פנייה בהולה שביצעה לבירור לגבי חידוש/תוקף רישיון הנהיגה שלה מול משטרת ישראל (כחצי שנה לאחר מועד התאונה).

סיכום התביעה העיקרית מתקבלת חלקית.

לפניי תביעת שבוב כספית ע"ס 29,346 ₪ בגין ניזקי רכב-רכוש שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונת דרכים מיום 4.7.14.

· מחלוקת בשאלת קיומו של כסוי בטוחי לניזקי התאונה שבנידון לפי פוליסת הביטוח שהוציא הצד השלישי, בשים לב למחלוקת בנוגע להתליית רישיון נהיגתו של הנהג ברכב הנתבעים ולמודעות הנהג להתליה זו. · מחלוקת בשאלת גובה תגמולי הביטוח לו זכאים הנתבעים (במידה שייקבע שקיים כסוי בטוחי).

שאלת האחריות הנזיקית לקרות התאונה לאחר שנתתי דעתי לטענות ולראיות, מצאתי כי הנתבע אחראי באופן בלעדי בנזיקין לקרות התאונה, ולא מצאתי אשם תורם מצד נהגת רכב התובעת.

...

יצוין כי בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים הם העלו גם טענת הגנה של היעדר עילת תביעה כנגד הנתבעת 2, אך משטענה זו נזנחה לחלוטין בסיכומי הנתבעים, לא מצאתי לדון ולהכריע בה. סיכום התביעה מתקבלת במלואה.

ההודעה לצד שלישי ששלחו הנתבעים אל הצד השלישי – נדחית.

הנתבעים ישלמו לצד השלישי הוצאות משפט בסך 900 ₪ (שכר שתי העדות שבו חויבה הצד השלישי) וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

חוק הפלת"ד מבוסס על משטר של העידר אשם ומטרתו להבטיח שכל נפגע בתאונת דרכים יפוצה על ניזקי הגוף שנגרמו לו - ללא קשר לשאלה מי אשם בתאונה, ובמילים אחרות, הזכות לפצוי אינה מותנית בקיומה של אשמה מצד האשם בתאונה, ואף אינה מושפעת מאשמו התורם של הניזוק (למעט מקרים יוצאי דופן, שבהם גרם הניזוק לתאונה במתכוון).

היסוד הראשון – הטלת אחריות מוחלטת ומלאה, אחריות ללא אשם, על המשתמש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, ובצידה קביעת מנגנון של ביטוח אחריות המכסה את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב בה עקב התאונה; היסוד השני – ביטוח סטאטוטורי באמצעות קרן הממומנת על - ידי ציבור המבוטחים (היא, היום, "קרנית" – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן – הקרן)), המבטיחה פיצוי לנפגעים שאין בידם לתבוע פיצוי מאת מבטח האחריות, מאחר שהאחראי לתאונה אינו ידוע או שאין בידו ביטוח, או מאחר שהמבטח עצמו נמצא חדל - פרעון (סעיף 12 (א) לחוק הפיצויים) והיסוד השלישי – הטלת חובת ביטוח אישי המכסה את המשתמש ברכב מפני נזק גוף שניגרם לו בתאונה.

...

עם כל הכבוד, סבורני כי הטיעון המשפטי שנכלל בטיעון המשלים שהוגש מטעם התובעת, אף שהוא מן המפורסמות, אין בו כדי להועיל לתובעת.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

התובעת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעים - 1 סך של 7,000 ₪, ולנתבעת 3 סכום של 7,000 ₪, בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.