כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה גרם תאונת דרכים וחבלה של ממש בגין פתיחת דלת, מבלי להבטיח שלומם של עוברי דרך, עבירות על תקנה 80(א) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.
עד תביעה 3, העיד כי רכב על אופניים חשמליים, במהירות שבין 15-20 קמ"ש, לכיוון הצומת המרומזר, כאשר ברמזור דולק אור צהוב ולפתע, ניפתחה דלת של רכב פיג'ו שעמד בסמוך לרמזור ולשמאלו, כאשר הוא במרחק של 1.5 מטרים עד 2 מטרים מהרכב והוא נפל וראשו נחבט בעץ.
על פי ת/9, רס"ל אודוביצ'נקו, הגיע, בשעה 17:40, לזירת התאונה, תיעד את פרטי המעורבים ואת גרסת הראשונית של הנאשמת, לפיה "הם עמדו בפקק לפני רמזור אדום, היא החליטה לצאת מהרכב תוך שהיא בודקת במראת צד אם יש מישהו, פתחה את הדלת הימנית קדמית ושמעה קול של פגיעה בדלת".
עד תביעה מספר 1, שלא יצא לזירת התאונה בזמן אמת, אלא קיבל את התיק לטיפולו לאחר זמן מה, הגיע למקום התאונה, ביום 22.12.16, צילם את המקום וערך את המסמכים שהוגשו מטעמו.
לאחר שבחנתי ראיות המאשימה, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם, שוכנעתי כי הנאשמת לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים ולכן, נושאת באחריות לגרם תאונת הדרכים המתוארת בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:
מעדותו של עד הראיה לתאונה, מר יונה מזרחי, עולה כי הרכב בו נסעה הנאשמת, עמד במרחק של 60-70 ס"מ מהמדרכה ולא בצמוד אליה, או במרחק של חצי מטר, כפי שטענה הנאשמת.
...
לאחר שבחנתי ראיות המאשימה, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם, שוכנעתי כי הנאשמת לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים ולכן, נושאת באחריות לגרם תאונת הדרכים המתוארת בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:
מעדותו של עד הראיה לתאונה, מר יונה מזרחי, עולה כי הרכב בו נסעה הנאשמת, עמד במרחק של 60-70 ס"מ מהמדרכה ולא בצמוד אליה, או במרחק של חצי מטר, כפי שטענה הנאשמת.
בגרסה הראשונית שמסרה לשוטר שהגיע לזירת התאונה, מסרה, כמפורט לעיל, כי החליטה לרדת מן הרכב, הביטה במראת הצד, פתחה את הדלת ושמעה קול של פגיעה בדלת, בהודעתה במשטרה, בשורה 6, מסרה כי "לפני שירדתי מהרכב ווידאתי והסתכלתי במראה הימנית..." ואילו בעדותה בבית המשפט, טענה הנאשמת, בעמוד 8 לפרוטוקול, שורות 22-23: "באתי לרדת מהרכב, הסתכלתי ימינה שמאלה ואחורה, לא ראיתי אף אחד...". כאשר נשאלה, בחקירתה הנגדית, על סתירה זו, לא נתנה הנאשמת הסבר מניח את הדעת, לגרסה המתפתחת, אותה בחרה להציג בבית המשפט ומכאן, אני קובעת כי גרסתה הראשונית, הספונטנית של הנאשמת, עליה חזרה גם במשטרה, היא הגרסה הנכונה ולפיה, הנאשמת פטרה עצמה בכך שהביטה במראת הצד בלבד, טרם שפתחה את הדלת ויצאה מן הרכב ולא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים והאפשריים טרם שעשתה כן, כגון – מבט לאחור ולצדדים .
בעפ"ת 40093-06-15 כהן נגד מדינת ישראל, נאמר:
"אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה הייתה חובה להזהירו וליידעו בדבר זכויותיו כבר במהלך התשאול הראשוני בשטח, וכי משלא נעשה כן, אין לקבל את ההודאות העולות מאמרותיו. סעיף 1 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב – 2002, מגדיר חקירה כ"תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר" [ההדגשה אינה במקור- צ.ס.].
..מהמקובץ עולה אפוא, כי המערער מסר את הדברים מרצונו החופשי ועוד בטרם נחשד כלל על ידי השוטרות כי ביצע עבירה כלשהי".
ייתכן בהחלט כי הנהגת התרשלה בכך שאפשרה לנאשמת לרדת מהרכב, מבלי להעמידו בצד הדרך, אך עדיין, היה על הנאשמת, כמצוות סעיף 80(א) לעיל, לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים, טרם פתיחת הדלת וירידה מן הרכב וכפי שקבעתי לעיל, היא לא עשתה כן.
לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, הוכיחה אשמת הנאשמת מעבר לכל לספק סביר ולכן אני מרשיעה את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.
