אחריות בתאונת דרכים: מבטחת המשאית חבה ולא קרנית

חב' שירביט הגישה כתב הגנה ביום 27.3.13 ובסעיף ב' בפרק טענות הסף, טענה כדלקמן: "על פי המידע אשר בידי הנתבעת הרכב המעורב הנו רכב מספר 41-127-00 אשר לא היה מבוטח במועד הרלבנטי ע"י הנתבעת בביטוח חובה". בסעיף 3 לכתב ההגנה, הוסיפה חב' שירביט כדלקמן: "הנתבעת תטען כי התובע לא נהג ו/או השתמש ברכב הנטען. הנתבע תוסיף ותטען, כי השמוש נעשה במשאית מספר רשוי 41-127-00 ואשר לא היתה מבוטחת אצלה".  בעקבות כתב ההגנה של חב' שירביט, החליפה ב"כ התובע את זהות הנתבעת לחברת ביטוח כלל לאחר שקבלה מידע מקרנית כי כלל היא המבטחת של משאית שמספרה 41-127-00 (להלן: "משאית כלל").

בדיון שהתקיים ביום 15.2.16 נקבע התיק לשמיעת ראיות, ובאותו דיון טען  עו"ד זמיר ב"כ חב' שירביט לפרוטוקול כדלקמן: "יש ניסיון של חב' כלל לברוח מאחריות שהיא קיימת, אני לא יודע איזה ראיות יש לחברתי להוכיח שלא זו המשאית שמבוטחת אצלה, לי בחקירה יש ראיות מסוימות או אפילו ראיות טובות להוכיח שמדובר במשאית שלא מבוטחת בשירביט, שמדובר במשאית אחרת. אני חושב שיש פה ניסיון להלך על התובע אימים, לבוא ולהגיד לא היינו, לי יש ראיות אני לא יודע איזה ראיות יש לכלל". (עמ' 14 לפרו' שורות 23-27).

מדובר בהליך שונה עם נסיבות שונות, מה גם שפסיקה זו לא מהוה הנחייה כלשהיא לגבי בימ"ש זה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא מחלוקת עובדתית, האם זרוע המשאבה המותקנת על גבי המשאית היא זו שהפילה את העמוד שנפל על התובע בזמן התאונה ופגע בו. אם אכן כך, אין ספק כי התאונה ארעה עקב שימוש בכוח המכאני של הרכב וכתוצאה מכך התאונה מהוה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

...

גם כשבימ"ש נעתר לכך, לא טרח ב"כ התובע להפעיל חקירה נדרשת לצורך איתור אותם עדים ולא ביצע מסירות אישיות המלוות בתצהיר שליח, על מנת שניתן יהיה להוציא צווי הבאה.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא הוכיח את עילת תביעתו בכל הקשור לזהות המשאית שהיתה מעורבת במועד התאונה.

סך הכל נזקיו של התובע  הינם:  שכר עבר     -                      30,000   ₪ שכר עתיד   -                      100,000 ₪ כל הוצאות עבר ועתיד -     20,000   ₪ כאב וסבל                  -        27,000   ₪                                 ______________ סה"כ                     -           177,000 ₪ בניכוי מל"ל             -         63,000  ₪  -                               _______________ סה"כ                     -           114,000 ₪ סוף דבר: כפי שפורט לעיל, התובע לא הוכיח את תביעתו ויש מקום לדחותה.

נסיבות התאונה בסעיף 2 לכתב התביעה טען התובע כי "נפגע בתאונת דרכים ביום 1.5.2013 בשעה 16:30 לערך, עת ירד מהרכב של המעסיק חברת ג'עפר למסחר ולשווק בע"מ, בשעה שהיה הולך רגל, ברח' המגדל בירושלים, לפתע הגיע רכב שפגע בו מצד שמאל. הנהג לא עצר לראות מה מצבו הרפואי בעקבות פגיעתו וברח ממקום התאונה (להלן: "התאונה")". כך בדיוק הצהיר בסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית. בסיכומיו הוסיף, שהיה נהג במשאית מעסיקתו, החנה אותה בצד הכביש, ירד מהמשאית הגבוהה ולאחר שסיים את ירידתו הגיח רכב חולף משמאל למשאית פגע בו וברח.

התנאי המפורש והקביעה הכללית, כי השמוש לצורותיו השונות, חייב להיות שימוש "למטרות תחבורה" הוביל את הפסיקה לצמצם את הירידה מהרכב, המקימה תחולה לחוק, לשימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה והמרחק.

כן הוצע שהכניסה אל הרכב והיציאה ממנו יחשבו כשלעצמם דרכי שימוש "למטרות תחבורה", לאמור צורות שימוש שכרוך בהן סיכון תחבורתי (ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית בעמ' 188-190 להלן: "ריבלין", רע"א 8061/86 עוזר יצחק נ. אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"נ (3) 562).

פגיעה שאירעה לנוסע במהלך יציאה מהרכב מקיימת בידו עילת תביעה כנגד הנוהג ברכב בו נסע בלבד, אפילו היו מעורבים בתאונת הדרכים מספר כלי רכב בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הפיצויים הקובע "בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לניזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". על כן נפגע שיצא מרכב בה הוסע ומעד ביציאתו, נפל ונפגע על-ידי כלי רכב אחר, יחשב גם בעת הפגיעה כנוסע ברכב ממנו יצא, ואת תביעתו יפנה כנגד הנוהג ברכב.

כך, על הנוסע, לאור הוראת סעיף 3(א) לחוק, להפנות תביעתו כלפי הנוהג ברכב בו הוסע, ואם לנוהג אין ביטוח על השמוש ברכב – תופנה התביעה לקרנית ולא נגד נוהג ברכב אחר, שהיה מעורב בתאונה, אפילו היה מבוטח (ריבלין בעמ' 467-468).

...

לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, העדויות והראיות, החלטתי לקבוע כי התובע לא עמד בנטל להוכחת טענותיו בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי, ומכך יש לדחות את תביעתו כנגד קרנית מהטעמים שאפרט.

הגשת תביעה כנגד מבטחת הרכב ממנו ירד התובע, שהיה נהג הרכב, נדון, התובע הודיע כי מבקש לשקול לצרף גם את מבטחת הרכב בו נהג (פרוטוקול מיום 13.6.18 עמ' 2 ש' 5) אך לאחר מכן הודיע כי לא יעשה כן. סוף דבר לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת כל תשלום ששולם בגין הוצאות המשפט כנגד קבלה ובתוספת ריבית והצמדה מיום ההוצאה ובנוסף שכר טרחת ב"כ הנתבעת בסך 10,000 ש"ח. המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

החלטה זו עוסקת בשאלה מי מבין הנתבעים אמור לחוב – בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: החוק ) - בנזקי הגוף שארעו לתובע בשל תאונת דרכים? האם מבטחת המשאית בה עשה התובע פעולות הכנה לפני תחילת הנסיעה או שמא רכב שחלף בכביש, סמוך למקום בו חנתה המשאית, ודרס את התובע בעודו צועד על הכביש בעיצומן של פעולות ההכנה? או שמא יש לראות בתאונה תאונה מעורבת והאחריות תחול על שתי המבטחות כאחד? העובדות כפי שהוכחו ניתן לומר כי בתיק זה המחלוקות העובדתיות הן מחלוקות מינוריות כאשר עיקר המחלוקת היא משפטית.

בעיניין חסן נביל נפסק בקשר להגדרת "נסיעה" כדלקמן: "אכן, פרשנות המונח 'נסיעה ברכב' הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שיחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק. כך למשל, הליכתו של הנהג מביתו לעבר הרכב חיונית, פיסית, לתחילת הנסיעה, אך אין לראות בה פעולה המקיימת את דרך השמוש של 'נסיעה ברכב'. לעניין גבולותיו של השמוש הזה קבענו בעיניין ינטל הנ"ל כי 'פעילויות רבות אשר חיוניות לבצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. קביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לבצוע נסיעה מהוה חלק אינטגראלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מיתחם הסיכון התעבורתי." (ההדגשה שלי –א.כ.) ברע"א 3149/09 קרנית נ' סקאפי [פורסם בנבו], נידון מקרה בו במיניבוס שיושבים נוסעים ונהג, המתין לעליית יתר הנוסעים על מנת שיתחיל בנסיעה.

תאונה מעורבת סעיף 3(ב) לחוק קובע: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע." על פי לשון החוק על מנת שתהיה תאונה מעורבת דרוש שיהיו מספר רכבים מעורבים.

...

מאידך אני קובע כי מלוא האחריות לנזקי התובע מוטלים על הנתבע והראל בהתאם להוראות החוק שכן הם מקיימם אחר על מרכיבי ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" הקבועה בחוק .

כפועל יוצא מכך התביעה כנגד נתבעת מס' 1 נדחית.

לקראת הישיבה אני מורה על הגשת תחשיבי נזק כדלקמן: התובע יגיש תחשיבי נזק בתוך 30 יום מהיום.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 23022-05-19 תיק חצוני: בפני כבוד השופט אהרון שדה תובעים פלוני נתבעים 1.ורד אביב הובלות בע"מ 2.הנסון (ישראל) בע"מ 3.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ 4.עז אלדין סואעד 5.פיתגל חברת בנין ועבודות פתוח בעמ 6.קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים 7.הכשרה חברה לביטוח בע"מ פסק דין

לעומתה הנתבעים 4,5,7 (להלן: "הנתבעת 7") טענו שהחבות חלה על המבטחת משאית המערבל בהיותו של המנוח "משתמש" ברכב, ולחילופין, טענה שאין מדובר בתאונה עם רכבים מעורבים ולכן אין מקום לתחולת סעיף 3(ב) לחוק וזאת מאחר שביחס לשופל לא מתקיימת הגדרת המונח "תאונת דרכים" בהתאם לסעיף 1 לחוק ודרישת הקשר הסיבתי.

כפי שצוטט לעיל, סעיף 3(ב) לחוק קובע כדלקמן: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; ... לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". בהקשר זה נקבע ברע"א 9115/11 מנורה חברה לביטוח נ' עיזבון המנוח חראזי כי במקרה בו נפגע אדם מחוץ לכלי רכב ובתאונה כאמור היה מעורב יותר מכלי רכב אחד, שאלת האחריות נבחנת במבחן דו-שלבי.

...

לסיכום פרק זה, ולאור האמור לעיל, אין תחולה לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד ועל כן הנתבעים 1,2,3 ישאו בחבות כלפי התובעים.

סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובעים סך 806,069 ₪ בצירוף שכ"ט עוד בשיעור 13%+מע"מ ובצירוף הוצאות המשפט בסך 1,000 ₪ זאת לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

התביעה כנגד שאר הנתבעים נדחית ובנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

לפיכך לא מצאתי רלוואנטיות בטענת ב"כ מגדל בדיון מיום 30.1.23 בהתייחס לת/8- כאילו מכתב זה מקרנית (המאשר כי לא אותרה רשומה הנוגעת לביטוח רכב חובה ביחס לטויוטה ותאריך התאונה), אינו יכול להעיד שלרכב אין ביטוח.

בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 28.2.23 הבהיר ב"כ מגדל: "מחקנו את ההודעה לצד ג'. לשאלת בית המשפט, בנסיבות אלו, כשהגענו עם מנורה להסכמה, אנו לא עומדים על הטענה שאנו אחראים כלפי התובע רק ב-50% כי בכל מקרה מנורה תישא ב-50% מהסכום שייקבע ככל שהתביעה תיתקבל, ולכן התובע לא צריך לצרף את מנורה כנתבעת נוספת. הכפירה שלנו באחריות ובכיסוי הבטוחי מאחר שלטענתנו לנתבע 1 לא היה רישיון נהיגה בתוקף בעת התאונה". אם לא די באמירה מפורשת זו (אשר ניתנה בתשובה לשאלת ביה"מ ובה הובהר מפורשות ע"י ב"כ מגדל, גדר המחלוקת, הסיבה לכפירה באחריות ובכיסוי הבטוחי ולא צוין ולו ברמז כי מגדל כלל לא ביטחה את המשאית), כדי לחייב את מגדל בכך שטענתה היא רק כפי הפרוט אליו התייחסה בכתב ההגנה-מחמת העידר רישיון נהיגה בתוקף לנהג, אלא שגם העובדה שבמהלך 2 ישיבות הוכחות שהתקיימו לא הועלתה אפילו ברמיזה טענה כלשהי המרחיבה את חזית המחלוקת מעבר למוצהר מפורשות בקדם המשפט, מעידה כי אין ממש בטענה ואף אין לקבלה בבחינת הרחבת חזית.

בהתאם לכך נקבע, כי באין הודעה לנהג על שלילת רישיונו אין לראותו כמי שנהג בעת פסילה (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל ([פורסם בנבו], 20.6.2007); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישובי הפיצויים 521 (מהדורה רביעית, 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, 2005))".

לפיכך נטען כי בהתאם לחזקה הקבועה בדין ומשהנתבע לא סתר אותה ונ/2 היתקבל כראיה קבילה ללא כל חקירה, קיבל הנתבע את הודעת הפסילה ומגדל אינה חייבת ע"פ הפוליסה.

...

הנה כי כן אין המדובר בבלימת חירום וגם לא מצאתי כי הוכח שהתובע יכול היה למנוע את התאונה בבריחה לנתיב השמאלי שלידו (לא שוכנעתי כי יש להעדיף דווקא את עדות טלאל על עדות הנתבע בדבר היות הנתיב השמאלי ריק, שהרי אם הנתיב היה אכן ריק, סביר כי הנתבע עצמו היה בורח שמאלה) .

משלא הוכחו נסיבות כלשהן בגינן יש להשית רשלנות תורמת כלשהיא על התובע, שוכנעתי כי האחריות להתרחשות התאונה מוטלת במלואה על הנתבע.

לסיכום, שוכנעתי כי הנתבע אשר אחראי להתרחשות התאונה ולנזקיו של התובע, לא ידע בעת התאונה על שלילת רישיונו ולפיכך פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי נתבעת 3 הייתה בתוקף, היא מכסה את חבות הנתבע 1 והנתבעת 2 ולפיכך, הנתבעת 3 חבה בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה ,ככל שיוכחו בהמשך ההליך.