אחריות בתאונת דרכים: טענות סותרות על אשמה

תאונת הדרכים הנטענת אירעה ביום 21.05.2017, בין כלי רכב, מסוג פרטית, מ"ר 83-290-64 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת 1 בביטוח ניזקי רכוש ובבעלות התובעת 2 (להלן: "הפרטית") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 49-513-31 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

לא מצאתי כל אינטרס סמוי של עדת הראייה מטעם התובעות או של התובעת 2 לטיפול אשמה על המשאית הספציפית.

באשר למחלוקת בעיניין הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעות על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה, בדין יסודו.

...

על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, מהנימוקים המפורטים להלן: 5.1.

שוכנעתי כי אכן עדת הראייה הבחינה במשאית הספציפית פוגעת בפרטית בזמן שהיא הייתה בסמיכות לזירת התאונה.

הנתבעת תשלם לתובעות את הסכומים הבאים: 6.1.

עוד טוען התובע כי מיד לאחר התאונה הנתבע הודה באחריות לתאונה והתחייב לשאת בעלות הנזקים.

ראשית, עולה מהשרטוט כי התאונה ארעה כאשר רכב התובע היה בשלבים הסופיים של פניה שמאלה, היינו הפניה כימעט והושלמה על ידי הנהגת, מה שסותר את גרסת הנתבע לבצוע פניית פתע.

משכך, אינני מוצאת מקום להטיל על הנהגת כל אשם תורם לקרות ארוע התאונה.

...

העולה מן המקובץ הוא כי הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: 2,047 ₪ בגין השתתפות עצמית וסך של 644 ₪ בגין דמי כינון, כעולה מאישור חברת הביטוח כפי שצורף לכתב התביעה 1,968 ₪ בגין ירידת ערך הרכב, כעולה מחוות דעת שמאי.

באשר לראש נזק זה, הנתבע זנח ובצדק את טענתו לפיה אין לחייבו מאחר ולו התובע לא היה מפעיל את פוליסת הביטוח אלא תובע את הנתבע ישירות, לא היה מחויב בגין ראש נזק זה. התביעה בגין ימי עמידה טרדה, אי נוחות והפרשי ריבית והצמדה נדחית בהיעדר הוכחה.

בנוסף ישלם הנתבע לתובע סך של 1800 ₪ בגין שכ"ט עו"ד וסך של 600 ₪ בגין הוצאות ניהול ההליך לרבות אגרת ביהמ"ש. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום ממסירת פסק דין זה לידי הנתבע שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל.

לעניין הנזק שנותר, שירותי בריאות כללית מפנה לכתב התביעה אשר הגישה התובעת בעקבות תאונת הדרכים, שם נאמר כי עובר לארוע התאונה היא לא הייתה מוגבלת בתפקודה ולפיכך התובעת מושתקת מהעלאת טענה סותרת בנידון.

בית חולים זיו מבקש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מכריע לקרות התאונה וזאת בנימוק כי היא לא נתנה את הדעת למדרך רגלה והוסיפה וטענה כי הנכות שנותרה אצלה ממילא לא הייתה משתנה בהתאם לטפול הרפואי שניתן לה אלא הוא עומד על 10%, אותם יש לייחס לעצם הנפילה ולאחריות התובעת והעירייה לארוע.

מעבר לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי מטעמים השמורים עמה, נימנעה שירותי בריאות כללית מהזמנת ולו אחד מרופאיה אשר טיפלו בתובעת למתן עדות במשפט, ולפיכך עולה ומתחייבת החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה, לו הוזמנו אותם רופאים, גירסתם הייתה תומכת בעמדת התובעת חלוקת האחריות בין הנתבעים והנזק בעקבות תאונת הדרכים אקדים ואומר כי ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעים, מצאתי להבחין בין האחריות והפיצויים בהם תחויב העיריה לבין האחריות והפיצויים בהם יחויבו שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו.

...

בבחינה כאמור מתחייבת המסקנה, כי כל שהיה על הרופאים שטיפלו בתובעת להפנות אותה לניתוח לשחזור השבר, ואשר יבוצע לאחר שהנפיחות ממנה סבלה תרד.

מעבר לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי מטעמים השמורים עימה, נמנעה שירותי בריאות כללית מהזמנת ולו אחד מרופאיה אשר טיפלו בתובעת למתן עדות במשפט, ולפיכך עולה ומתחייבת החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה, לו הוזמנו אותם רופאים, גרסתם הייתה תומכת בעמדת התובעת חלוקת האחריות בין הנתבעים והנזק בעקבות תאונת הדרכים אקדים ואומר כי ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעים, מצאתי להבחין בין האחריות והפיצויים בהם תחויב העיריה לבין האחריות והפיצויים בהם יחויבו שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו.

לסיכום כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: א. נתבעת 1 תשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, פיצוי בסך של 59,172 ש''ח. נתבעים 2-3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת, באמצעות בא כוחה, פיצוי בסך של 59,479 ש''ח וביחסים שבין נתבעים 2-3, בינם לבין עצמם, כל אחד מהם ישא במחצית הסכום הנ''ל. כן ישלמו הנתבעים 1-3 לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה, הוצאות חוות דעת המומחה מטעמה, חלקה בשכרו של מומחה בית המשפט ובנוסף לכך שכ''ט עו''ד בסך של 27,764 ש''ח (כולל מע''מ).

בהמשך, נישאל הנאשם אם התאונה אירעה בצומת והשיב "ביציאה מהצומת". בנוגע לגירסת המעורבת לתאונה, טען הנאשם: "אני טוען שהיא משקרת והיא אשמה. אם היא לא הייתה אשמה, היא לא הייתה פונה למישטרה, היא מנסה להוציא את עצמה מזה". פרשת ההגנה מטעם ההגנה, העידו הנאשם ועד ההגנה, מר יוחאי לוי.

אף אם אקבל גרסת הנאשם, כאמור לעיל, לפיה עצר רכבו כנדרש, בקוו התמרור, הרי שלא יצא בכך ידי חובתו, שכן לא נתן זכות קדימה ומשלא עשה כן, האחריות לקרות תאונת הדרכים רובצת, במלואה, לפתחו.

גרסת הנאשם, לפיה, התאונה אירעה כ-50 מטרים לאחר הצומת ובזמן שהמתין לרכב שיצא מחניה, אינה סבירה נוכח מיקום הנזקים בכלי הרכב וחוות דעתו המקצועית של ע"ת 2, שלא נסתרה על ידי ראיות כלשהן מטעם הנאשם.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי ראיות הצדדים, שמעתי העדויות והסיכומים, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם אחראי לגרם תאונת הדרכים שבנדון .

עדותה של ע"ת 1, הייתה עקבית ואמינה ולא נסתרה בחקירתה הנגדית ואילו ע"ת 2, העיד על פי ניסיונו המקצועי רב השנים ועל סמך הראיות שבחן ולפיהן, הגיע למסקנה, שהתאונה ארעה בתחום הצומת, כאשר הנאשם לא ציית לתמרור 302, נכנס לצומת ופגע ברכב המעורבת.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, הוכיחה אשמת הנאשם מעבר לכל לספק סביר, ולכן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ביום 31.12.19 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו אחריות לגרימת תאונת דרכים, בה ניחבל בגופו ילד כבן 8 אשר נזקק לטפול רפואי (להלן: "הילד/הקטין"), כאשר על פי הנטען בכתב האישום, הילד חצה את הכביש ב"מעבר חצייה", והתאונה התרחשה על "מעבר החצייה". לנאשם יוחסו בפרק הוראות החיקוק, עבירות של, אי מתן זכות קדימה להולך רגל העומד על המדרכה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.

מחומר הראיות, עולה בדיוק המסקנה ההפוכה, ונימצא כי הנאשם נהג בזהירות האופטימלית, הנדרשת והמתחייבת, ובהתאם לתנאי הדרך וכי נהיגתו אף ראויה לשבח עת בשל נהיגתו הזהירה נימנעה תוצאה קטלנית יותר נוכח התפרצותו הפתאומית של הילד לתוך רכבו של הנאשם מבין המכוניות שעה שהנאשם לא הבחין ואף לא יכול היה להבחין בו. לטענת ההגנה, פרשת התביעה היא זו דוקא, אשר סיפקה למעשה כר מוצק להוכחת חפותו המוחלטת של הנאשם, תוך שהיא מפנה לעדות הבוחן בעמ' 27 לפרוטוקול ש' 3-11 : "חלפה שנייה אחת בלבד (מהרגע שהילד נגלה לעיני הנאשם)...כאשר זמן התגובה של נהג סביר עומד על 1.05 שניות, כך ברור שהתאונה הנה בלתי נמנעת". זאת ועוד, הוכח, כי ריצתו הפתאומית של הילד, לכיוון רכבו של הנאשם, ממקום מיסתור ניתקה לחלוטין את הקשר הסיבתי, בין נהיגת הנאשם לבין קרות התאונה, כך שהתאונה מבחינתו הנה בלתי נמנעת ואין זה משנה באיזו מהירות הוא נסע וכי פרשת ההגנה מהוה רק "קינוח פורמאלי לזיכוי הנאשם". לא עלה בידי המאשימה להוכיח, באיזו מהירות נסע הנאשם, והייתה זו חובתה של התביעה להביא ראיות לסתור טענת הנאשם, ולפיה נסע במהירות איטית, ולא ההפך.

בזהירות הנדרשת וההסתייגויות המתבקשות לאור השלב בו היה מצוי הדיון, זאת לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, ההשלמות וההבהרות שנתבקשו, תוך בחינת ה"יש" הקיים בחומר הראיות המונח בפניי ובהמשך להחלטתי מיום 24.11.21 קבעתי כבר אז כי אני מקבלת את טענת ההגנה, באשר להוראת חיקוק מס' 1 ולא חייבתי את הנאשם להשיב לה. יחד עם זאת, באשר להוראות חיקוק מס' 2 ו-3 הוריתי לנאשם להשיב לאשמה בשאלת אחריותו לקרות התאונה ולנזק שניגרם כתוצאה ממנה, גם אם זו אירעה בסמוך לשטח מעבר החצייה המסומן על הכביש ולא בתוך השטח המסומן, וגם אם ברור כי הילד התפרץ לכביש ורץ לכיוון רכבו של הנאשם.

...

מכל מקום, סבורני, כי וודאי שאין לזקוף ויתור ההגנה על שמיעת עדותה מטעם ההגנה, לחובת הנאשם אלא, ההיפך הוא הנכון, מדובר במחדל אשר היה ונשאר מחדל המאשימה, מה גם שההגנה בקשה לזמנה אלא שהעדה לא התייצבה.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל מצאתי לנכון להורות כדלקמן: זיכוי הנאשם זיכוי מוחלט מהוראת חיקוק מס' 1.

החלטתי זו הינה גם במנותק מאחריות הנאשם לתאונה בשל טענת ההגנה בדבר ניתוק קשר סיבתי.