אחריות בתאונת דרכים: חלוקת אשם בין נהגים

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות לתאונה כך ש – 80% מהאחריות תוטל על הנתבע 1 ואילו 20% מהאחריות תוטל על נהג רכב התובעת, ואנמק.

שנית, הנתבע 1 ציין כי לאחר התאונה עזר לנהג רכב התובעת לסדר את האוטו, ואולם רק בחקירתו הנגדית, ולאחר שהושמעה לו הקלטת השיחה בינו לבין נהג רכב התובעת ביחס לתיקון רכב התובעת – פתח במתקפה בלתי רלוואנטית לפיה נהג רכב התובעת אמר שיש לו מצלמות ברכב ומדוע לא הביא הצילומים, ובהמשך התרצה והודה כי: "אני בהתחלה חשבתי שאני אשם וישבתי מול הגורמים ואני לא אשם" ואף הודה כי בזמן התאונה סבר שהוא אשם ולאחר מכן הסתבר לו שלא (עמ' 4 שורות 17-12 לפרוטוקול).

תמוה כיצד זה נהג הסעות, שכל עסקו מתמצה בנהיגה בדרכים, צריך הסברים "מול הגורמים" על מנת להבין האם הוא אחראי לתאונת דרכים אם לאו.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות לתאונה כך ש – 80% מהאחריות תוטל על הנתבע 1 ואילו 20% מהאחריות תוטל על נהג רכב התובעת, ואנמק.

לאחר בחינת מכלול העדויות, על כל התהיות והקשיים שחלקן עוררו, אני קובעת כי התאונה התרחשה בצומת "טי" בו מצוי תמרור האט ותן זכות קדימה בכיוון הנסיעה של רכב הנתבעים.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו (בניכוי רכיב המע"מ), ובשים לב לחלוקת האחריות – היא זכאית ל – 80% מנזקיה המוכחים.

כיצד תחולק האחריות בין הנהגים בעניינינו? אין זו הפעם הראשונה שבה מגיעה לפתחו של בית המשפט השאלה כיצד תחולק האחריות לתאונת דרכים בין שני נהגים, כאשר מדובר בנהג ברכב נוסע המתנגש באחורי רכב שעצר בצד הדרך.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, דעתי היא שיש לחלק את האחריות בין הנהגים כך שלנהג מוביל הטנקים ייוחס 20% מהאשם לתאונה, ולנהג המשאית 80% מהאשם לתאונה.

...

אינני רואה הכרח להכריע בשאלה האם יש להתיר את הגשתה של אותה תמונה, שכן נחה דעתי שנהג מוביל הטנקים הציב משולש אזהרה במקום (עמ' 12 שורות 10-9 לפרוטוקול; עמ' 1 שורה 4 להודעתו במשטרה, מוצג מ/4).

על כן, אני קובע כי נהג המשאית לא נסע במהירות מופרזת.

סוף דבר בתום ישיבת ההוכחות העליתי בפני בעלי הדין הצעה לסיום ההליך בהסכמה, השונה ואף הפוכה לתוצאה שאליה הגעתי בפסק-דיני.

אשר על כן: (א) בתביעה הראשית, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 62,644 ש"ח (20% מ-313,221 ש"ח; סעיף 10 לכתב התביעה).

לפניי בקשה מטעם הנתבעת 2 "להבהיר לצדדים האם כוונת פסק דינו היתה חלוקת אחריות בין הנהגים או אשם תורם גרידא". הדברים מוסבים על קביעתי בפסה"ד הבלתי מנומק שנתתי בתיק זה לפי סעיף 79א.(א) לחוק בתי המשפט, קביעה לפיה "התובעת זכאית לפצוי בשיעור 70% מהתגמולים ששילמה". בהחלטה זו תוצג ותיושם הלכה תקדימית חדשה של ביהמ"ש העליון ברע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן (פורסם בנבו, 26.11.18), שעוסקת "בהבחנה בין אשם תורם לאשם יוצר אחריות, בתיקי ניזקי רכב (תביעות פח)". מן הראוי להציג תחילה את ההליכים הרלוואנטיים העקריים בתיק ביום 3.8.17 הוגש כתב התביעה.

עניינה של התביעה בנזקי רכוש שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונת דרכים מיום 21.8.16 שבה היה מעורב עם רכב הנתבעים (הנתבע 1 הנו נהג הרכב המזיק והנתבעת 2 הנה מבטחת הרכב והנהג בביטוח אחריות רלוואנטי).

ביום 30.12.18 הגישה הנתבעת 2 תשובה לתגובת התובעת הנ"ל. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולאחר לימוד חוזר ומחודש של כל הקיים בתיק, שוכנעתי שראוי להעתר לבקשת ההבהרה ולהבהיר כי, אכן, פסה"ד כולל למעשה קביעה בדבר חלוקת אחריות נזיקית בין שני הנהגים המעורבים, חלוקה שלפיה שני הנהגים המעורבים אשמים באשם יוצר אחריות בקרות התאונה, אם כי בשיעורים שונים: נהגת רכב התובעת נושאת ב-30% מהאחריות לקרות התאונה ולכל נזקיה ואילו נהג רכב הנתבעים נושא ב-70% מהאחריות.

...

לפיכך, ולאחר שבחנתי ביסודיות כל הדברים מחדש, באתי למסקנה לפיה סביר וראוי וצודק לראות את פסה"ד שלי ככולל חלוקת אחריות בין שני הנהגים המעורבים (בשיעור של 70/30 לטובת התובעת), ולא רק אשם תורם שאינו מקים עילת תביעה.

מסקנה זו עולה ממכלול הדברים, לרבות נסיבות התאונה שעולות ממכלול הראיות שהוצגו שמהן בהחלט עולה ששני הנהגים לא נזהרו מספיק האחד כלפי השני (ולא רק כלפי עצמם), גם בהינתן העובדה שלא נקבעו פוזיטיבית בפסה"ד נסיבות התאונה לאשורן.

ובנסיבות התאונה והתיק שלנו, ולאחר שבחנתי שוב בדיעבד את הדברים, איני רואה קושי לקבוע שאכן יש לחלק האחריות בין שני הנהגים המעורבים בתאונה שלנו, ולכן אני קובע כך. לסיכום בקשת ההבהרה מתקבלת.

לדידה, הנטל על התובעת להוכיח מה קרה, וזו לא עשתה כן. שאלת חלוקת האחריות לתאונת דרכים בין שני נהגים, כאשר מדובר בנהג ברכב נוסע המתנגש באחורי רכב שעצר בשול הדרך, נדונה רבות בפסיקה.

על מנת להכריע במידת האשם התורם של רכב שעצר בשול הדרך, יש לבחון את הקריטריונים הבאים אשר הובאו בפסיקה (ראו להרחבה: תא"מ (שלום הרצ') 21249-01-15‏ ‏קש חתמים בנלאומיים סוכנות לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (26.01.18): (א) סיבת העצירה- שבעטיה עצר הנהג את רכבו בצד הדרך- בעיניין זה חלה תקנה 69(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

...

  התובעת טוענת, כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של נהג הנתבעת, וכן כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שנהג רכב הנתבעת לא נקט זהירות סבירה, ולפיכך חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו ועל נהג רכב הנתבעת נטל הראיה שלא התרשל.

לאחר שבחנתי את הראיות שהונחו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח כי נהג הנתבעת סטה מנתיבו אל עבר השול ופגע ברכב התובעת מכיוון שניסה לחמוק מרכב אלמוני כלשהו, שעקף אותו.

על-כן, מסקנתי היא שבכל הנוגע לאופן העצירה, הרכב היה כולו בשוליים.

נוכח האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 40,848 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התובענה (11.7.2018), אגרת בית משפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד התובעת בסך 4,770 ₪.

שכן אחריות מי מן הצדדים השלישיים לשיפוי קרנית, תלויה באשם מצידו על דרך מתן היתר כבעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר למנוח לנהוג במלגזה מתוך ידיעה שאינה מבוטחת בביטוח חובה (עיין: סע' 9-14 לפסק הדין שבעא 7580/03 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר (18.1.2007) – להלן "הילכת צורדקר").

כאשר ארעה התאונה ברכב המעביד (לרבות במקרה של תאונה עצמית ברכב בו נהג העובד שניזוק), היינו המעביד הוא זה שנושא בחובה לשלם פרמיית ביטוח החובה, אין זכאות למוסד לביטוח לאומי לחזור על מבטחת החובה במקרה של תאונת דרכים שהייתה גם תאונת עבודה , ובגינה שלם המל"ל גמלאות לניזוק שהמל"ל מבקש לשבב.

נקבע שם – "המערער ביקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3463/07 אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (4.3.2010), ולפיו המבחן הוא על מי חלה חובת הביטוח... מכל מקום, איני סבור כי יש בפסק דין זה כדי להועיל למערער בהיותו הבעלים של הרכב והבעלים של החברה, ומשהעמיד את הרכב לרשות החברה ולרשותו-שלו, ונפגע תוך כדי עבודה בשירות החברה, יש לראותו כמי שנהג ברכב המעביד ובשרות המעביד ולכן אינו זכאי ל-25% מהנזק. גם על פי מבחן חובת הביטוח, הרי שזו מוטלת גם על מעביד שהרכב אינו בבעלותו, אם הוא מחזיק את הרכב ומתיר בו את השמוש לעובד לצורכי עבודתו (ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004). אציין כי באותו מקרה המעביד היה שוכר של הרכב ולא בעליו). באספקלריה זו יש לראות את החברה כמי שמחזיקה ברכב, וכמי שהתירה את השמוש בו למערער שהוא עובד שלה לצורכי העבודה. לכן, גם במקרה הנוכחי חובת הביטוח הוטלה על החברה, ולאור זאת נשללת זכותו של המערער ל-25% מהנזק..." וכך, כאשר מצטרף מל"ל לתביעה נזיקית שהגיש ניזוק, שבתורו תובע הן המעביד והן צד שלישי כמעוולים, הרי שתביעת המל"ל מכוונת אך כלפי הצד השלישי , ובהתאמה יש לנכות מתביעת המל"ל את החלק היחסי המשקף חלקו של המעביד באשם (במבחן האשם המוסרי המשמש לחלוקת האשם בין מעוולים במשותף).

ב. כעולה מסע' 12 לחוק, קרנית נועדה לתן מענה לפצוי ניזוקים בעילה לפי החוק, כאשר המחוקק לא ראה להפקיע מהם עילת תביעה מכוח החוק, ובנוסף לא חטאו הם עצמם ב"אשם" במובן רחב, בעטיו אין כיס של מבטח ממנו ניתן להפרע כפי תכלית החוק (בין אשם הנוגע לאי פעולה סבירה לאיתור של רכב ומבטחתו במקרים של תאונות פגע וברח, בין "אשם בטוחי" הנוגע לפגמים בתוקף רישיון הנהיגה או נסיבות אחרות המפקיעות הכסוי לפי פוליסת החובה, ובין בהעדר ביטוח חובה תקף מעיקרא - בשל אי תשלום.

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר: 918,624 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית.

התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.