אחריות בתאונת דרכים: אשם תורם מול עילת תביעה עצמאית

לכן, כאשר בית המשפט מוצא כי אחריותו של אחד הצדדים לתאונה היא האחריות העיקרית, ואשמו של הצד השני הוא בבחינת אשם תורם בלבד, רצוי כי יבהיר את כוונתו בדרך כפולה: להשתמש במינוח "אשם תורם" ולשם הזהירות, גם להבהיר במפורש כי ככזה, אין מדובר באשם המקים עילת תביעה עצמאית לטובת הצד שכנגד.

תקנה 214ט(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שתוקנה בשנת 2017 אף קובעת כי "בעלי הדין לא יגישו תצהירי עדות ראשית של העדים בתובענה בסדר דין מהיר שעניינה תובענה לפיצויים בשל נזק שניגרם לרכוש עקב תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת". לעיתים, בית המשפט אף אינו קובע אחריות מול אשם תורם בשיעור מסוים, אלא פוסק סכומים בלבד, מה שמקשה "לחלץ" מתוך פסק הדין קביעה שיכולה לסייע בהתדיינות עתידית או מקבילה.

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא א' אברהם) בע"א 56109-11-17 מיום 5.4.2018, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' הרשמת הבכירה ש' צור גינור) מיום 5.11.2017 בתא"מ 45860-01-17.

לטענת המבקשת, יש לקבל את בקשתה למתן רשות ערעור, שכן שאלת היחס שבין אשם יוצר-אחריות לאשם תורם בהקשרים אלה, היא שאלה עקרונית ורחבת היקף, אשר בכוחה להשפיע על אלפי תיקים המתנהלים בערכאות השונות.

המסקנה המתבקשת היא, שעל בית המשפט אשר דן בתביעה הראשונה המתייחסת לתאונה, להיות ער לכך שמתנהל או עשוי להתנהל הליך נוסף בגין אותה תאונה וכי פסק דינו יחייב בתיק השני.

משהגענו למסקנה כי הקביעה בדבר קיומו של אשם תורם, אין בה כשלעצמה כדי לקבוע אשם יוצר אחריות, וכי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו – לא מצאנו להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא במקרה דנן, אשר בחן את האירוע הנזיקי על רכיביו השונים, וקבע כי לא קמה למשיב אחריות כלפי המבקשת.

סוף דבר שהערעור נדחה.

מפאת חשיבות הדברים כהוייתם, אביא את הדברים בשם אומרם:      "רוב תביעות ניזקי רכוש-רכב ('תיקי פח') מוכרעות על דרך הפשרה, ורווחת התופעה של מתן פסק דין על דרך הפשרה, אף ללא שמיעת ראיות, אלא על סמך החומר שבפני בית המשפט, כמו טופסי הודעה שנמסרו לחברות הביטוח, חוות דעת שמאי, ותיק מישטרה ככל שקיים. תקנה 214ט(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שתוקנה בשנת 2017 אף קובעת כי "בעלי הדין לא יגישו תצהירי עדות ראשית של העדים בתובענה בסדר דין מהיר שעניינה תובענה לפיצויים בשל נזק שניגרם לרכוש עקב תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת". לעיתים, בית המשפט אף אינו קובע אחריות מול אשם תורם בשיעור מסוים, אלא פוסק סכומים בלבד, מה שמקשה "לחלץ" מתוך פסק הדין קביעה שיכולה לסייע בהתדיינות עתידית או מקבילה.

             לטעמי, אין מניעה כי גם במסגרת פסק דין לא מנומק על דרך הפשרה, בית המשפט יקבע כי הוא מייחס לאחד הצדדים אחריות ולצד השני הוא מייחס אשם תורם בשיעור מסוים, שאינו מקים עילת תביעה עצמאית.

...

התובעת השיבה כי מקום בו הנתבעת מכירה באחריות לתאונה הרי שיש לדחות את בקשתה לדחיית התובענה על הסף.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, הבקשה לדחייה על הסף נדחית.

העובדות הצריכות לעניין; המשיבה 1, היא התובעת בהליך, הגישה תביעת שיפוי נגד המבקשת- היא הנתבעת 2, בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 22.5.14 בה היה מעורב מר אביב בן ציון גונן בהיותו חייל (להלן: "הנפגע"), ואשר בעטיה שולמו לו על ידי התובעת תשלומים, מכוח חוק הנכים (תגמולים ושקום) התשי"ט- 1959 (נוסח משולב) (להלן: "חוק הנכים").

בעיניין זה מוסיפה המבקשת לטעון, כי מעבר לעובדה שההליך האזרחי, בנגוד להליך הפלילי, נדון במלואו; הרי שנשמעה בו עדותו של הנפגע- "שהיתה רצופה סתירות, גרסאות סותרות, ו"חורים" אותם לא היה ניתן למלא בעזרת ההיגיון הבריא, ואשר בו הוכרע- לגופו של עניין כי הנפגע הוא האחראי לתאונה ואילו לזידאן יוחס אך אשם תורם סמלי, הוא יבוטל אל מול ההליך הפלילי אך משום היותו פלילי??"

עוד מוסיפה המבקשת לטעון, כי "האשם יוצר אחריות לקרות התאונה, אשר ניזקף ע"י בית המשפט השלום לפתחו של הנפגע בשיעור שלא יפחת מ- 75%, אינו מקים לו (ולמדינה הנכנסת בנעליו) עילת תביעה עצמאית – ככל והיה מבקש הוא להסתמך עליו." בנסיבות אלה טוענת המבקשת, בהן התובעת מתבססת על הכרעת הדין שניתנה לאחר שהושג הסדר טיעון, ללא שמיעת ראיות ואינה מתיישבת עם האמור בפסק הדין שניתן בעיניין תביעות הרכוש ואשר ניתן לאחר שמיעת עדויות והגשת ראיות, אין לה כל עילת תביעה.

...

כמו כן, אני מקבל את עמדת המשיבה לפיה, המבקשת לא טוענת לפגם מהותי, היורד לשורשו של עניין, בהכרעת הדין או בהודאת המשיב 2 בהליך הפלילי, וכל טענותיה מתמקדות בעובדה שהכרעת הדין ניתנה על פי הודאתו של המשיב 2 לעומת פסק הדין שניתן בהליך האזרחי- שם נשמעו עדויות הצדדים.

לאמור יש להוסיף, כי קיימת משמעות שאינה מבוטלת ואף בעניין זה, אני סבור, כי יש לקבל את עמדת המשיבה, לעובדה כי המשיב 2 הודה במיוחס לו, לאחר מתן פסק הדין, דהיינו ביום 5.10.16, כשפסק הדין האזרחי, ניתן ביום 12.1.16.

בנסיבות אלה, מוחלט, כי דין הבקשה להבאת ראיות להידחות.

נהג הונדה ב' טוען כי רכבו עמד בטרם כניסה לצומת משום שבקש להזהר מרכב הסיטרואן שנחזה כמתעתד לבצע פנית פרסה ומרכב הונדה א' שנסע ממולו, ועל כן אין עליו כל אחריות להתרחשות, ממנה נפגע רכבו.

כן, הגעתי לכלל מסקנה כי בכל הנוגע לתביעת הונדה א' (ת"ק 3437-09-20) האחריות להתרחשות התאונה מוטלת על נהג הסיטרואן, אך יש לייחס לנהג הונדה א' אשם תורם עצמי בשיעור של 20% (שאינו מקים עילת תביעה עצמאית).

העידו לפני נהגי רכבי הצדדים והצדדים וכן הגב' מירי שילר, חוקרת ומשחזרת תאונות דרכים, שחוות דעתה הוגשה מטעם הנתבעים, נהג הסיטרואן.

...

כאן המקום לציין כי לאחר צפיה בסרטון ושמיעת עדויות הנהגים, לא שוכנעתי כי רכב הונדה א' יכול היה למנוע את התאונה באופן מוחלט, זאת משום שרכב הסיטרואן מבצע את הפרסה באופן פתאומי כאשר רכב הונדה א' מצוי ממש קרוב אליו, מרחק המוערך בכ-20 מ' בחוות דעת המומחית, כאשר להערכתה מרחק העצירה במהירות של 40 קמ"ש עולה על 20 מ', ובכלל זאת יש לקחת בחשבון אפשרות של סטיה במרחקים הנצפים בסרטון, כפי שמצוין בחוות הדעת, וכאשר מצפיה בסרטון נראית בבירור הפתעת רכב ההונדה ע"י התפרצות סמוכה אליו של רכב הסיטרואן.

לפיכך, בת"ק 11764-07-20 ישלם הנתבע 1 לתובעת סך של 13,210 ₪ (70% X 18,872 ₪), וצד ג' ישלם לתובעת סך של 5,662 ₪ (30% X 18,872 ₪).

אין מקום לפסוק במקרה זה פיצוי בגין עגמת נפש ועלות הנסיעה באמבולנס הינה חלק מתביעת נזקי גוף ולא מתביעה זו. לפיכך, בת"ק 3437-09-20 ישלם הנתבע 2 לתובע סך של 7,082 ₪ (80% X 8,852 ₪), ובנסיבות, מלבד האמור יישא כל צד בהוצאותיו.

עוד צורפה לכתב התביעה חוות דעת מומחה ערוכה על ידי מר ערן אביטל, מומחה לתעבורה ובוחן תאונות דרכים כהגדרתו.

עוד מצאתי כי בנסיבות העניין יש מקום להטיל על גב' שטיינמץ אשם תורם בשיעור של 25 אחוז וכי אחריות זו אינה מקימה עילת תביעה עצמאית.

לגירסתה, לקראת סוף הצומת, ניכנס בה האאודי והדף אותה שמאלה כך שנתקעה ברמזור שממול.

...

לאחר ששמעתי את עדויות נהגות הרכבים ועדות מר אביטל, ולאחר שעיינתי בכלל החומר המונח בפניי, באתי לכדי מסקנה כי אני מקבלת את גרסת גב' גרוס, שנמסרה באמצעות גב' שטיינמץ, ביחס לנסיבות התאונה.

אינני מקבלת את גרסת גב' שטיינמץ כי היא בחנה כדבעי את הנתיבים מימין ומשמאל, בעיקר משמאל, כפי שנדרשה.

אני סבורה כי לו היתה עושה כן היה ביכולתה לראות כי הדודג' מגיע משמאל.

על כן: התביעה בתיק 15144-12-18 – נדחית.