אחריות בתאונת דרכים - חפץ קשה בלתי מזוהה

בכתב התביעה תיאר התובע את התאונה : "באותו יום, בסביבות השעה 17:00 או בסמוך לכך, ותוך כדי שהתובע גורר אופניים עם עגלה, ושעה שחצה את הכביש הראשי בכפר-יסיף עם האופניים והעגלה, רכב אלמוני הגיח במהירות, פגע בעגלה וזו נפלה על התובע, כתוצאה מכך התובע נפל, איבד הכרה ונחבל קשות". גרסה זו של התובע כוללת עדות ישירה של התובע לפיה רכב הגיח במהירות תוך כדי שהוא גורר אופניים עם עגלה וחוצה את הכביש, פגע הרכב בעגלה וזו נפלה על התובע , הפגיעה הייתה בעגלה וזו נפלה על התובע , ובשל כך נפגע.

על פי טענה זו, נזק הגוף שניגרם לתובע, הנו בעקבות פגיעת רכב לא מזוהה, מבחינת תאונת פגע וברח, המקימה אחריות לנתבעת, בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים.

מדובר בחפץ שאם היה נבדק היה יכול לאשר או לשלול דבר קיומה של תאונת דרכים.

...

אין בידי לקבוע ממצא על יסוד עדותם, לפיה הייתה עגלה או שהעגלה ניזוקה כפי שהם מעידים, מבלי שצילמו את העגלה או תיעדו את הנזק שנגרם בה. העלמת מוצג חשוב מזירת האירוע ואי הגשת תלונה במשטרה בגין תאונה "פגע וברח" ובעיקר גרסה שזרקו את העגלה בניגוד לגרסת התובע ב-נ/3 לפיה העגלה תוקנה.

אציין כי כל עדות שהביא התובע נמצאו בה סתירות ובעיות מהימנות בצורה שמקשה על בית המשפט לקבוע מסקנות על יסודן ; יחד עם זאת, אני סבור גם, שפגיעה מרכב אינה המסקנה הסבירה ביותר המתבקשת מהמאורע שבו עגלה מתהפכת על התובע וגורמת לו נזקי גוף.

בשל כך, אני סבור, כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו.

התוצאה מכל האמור לעיל, שאני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאותיה בסך כולל של 7,000 ₪.

מוחמד מזאוועה, משיב 7, מוביל סמים שניכנס לנעליו של תאמר אלדיה, משיב 5, שניפצע בתאונת דרכים בסוף חודש אפריל, בהמשך ניתן לראות מספר שיחות בהן מאהר או עלי מנחים את מזאוועה לצאת "ללימודים" או לאספקת הסמים בתחנה – ניתן לראות שהארגון ממשיך לפעול, ממשיך לעבוד, גם אחרי תאונת הדרכים של תאמר, כך גויס מוחמד מזאוועה וזאת על מנת שעבודתו של האירגון תמשיך לזרום.

שיחות לאחר התאונה שעשה תאמר ב- 27.4.18 כשהיה בדרכו לתחנת הסמים בבגין יחד עם משלוח: שיחה 1625 עמדה 4744 מיום 27.4.18 שעה 14:43 גבר לא מזוהה ותאמר האיש מעדכן את עלי שתאמר עשה תאונה קשה במטלון.

בהודעתו מוסר אילן את מספר הטלפון של המשיב ומזהה אותו בתמונה שמוצגת לו. הודעה זו מלמדת אותנו על "תפקידה" של הדירה בארדון שנשכרה למטרה ספציפית זו, לשמש כמחסן סמים בלבד! לראיה שהדירה היתה ריקה מחפצים והמשיב הודה שהתגורר בכתובת אחרת יחד עם משפחתו.

במהלך משמרת אחת ביום, משך חצי שנה היה אחראי על שנוע כמויות גדולות של סמים קשים, באופן שיטתי ומאורגן.

...

בסוגיה זו אני תמים דעים עם השופטת זמיר כי מארג הראיות לכאורה מוליך למסקנה כי אכן מדובר בארגון פשיעה.

לסיכום: הונחה בפניי תשתית ראייתית לכאורית מספקת גם כנגד המשיב 10 להוכחת הנטען בכתב האישום ובבקשה למעצר עד תום ההליכים, ברמה הנדרשת בשלב זה של ההליך.

הוריו של הנאשם מתקיימים מקיצבת ביטוח לאומי ואחיו הגדול מרותק למיטה בעקבות תאונת דרכים שעבר.

כן הוסיף וטען, כי בקביעת העונש ההולם בתוך המיתחם יש לקחת בחשבון את הנסיבות הבאות שאינן קשורות בבצוע העבירות: הנאשם לקח אחריות על מעשיו והוא שהוביל להפללת המעורבים האחרים; הסחורה הוחזרה לבעליה; דלותו הקוגניטיבית של הנאשם הסובל ממוגבלות, כפי שעולה מחוות דעת ועדת האיבחון; גם התסקיר מלמד על קשיי תיקשורת הנובעים מדלותו של הנאשם; אחיו של הנאשם מוגבל בגפיים והנאשם מסייע לו; הנאשם נישא לפני כשנה.

מכאן שעשויה להגרם גם למשפחת הנאשם פגיעה קשה; הנאשם היה עצור משך כחודש ולאחר מכן היה נתון בתנאים מגבילים.

אשר לעתירה לחילוט הרכב – בהחלטה אם לחלט חפץ, לפי סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969, יש לאזן בין האנטרס הצבורי שבמניעת ביצוע עבירות באמצעות חפצים המאפשרים את ביצוען, ובין זכות הקניין, המעוגנות כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464 (2000)).

...

לאחר שאיזנתי בין האינטרסים העומדים על הכף, הגעתי למסקנה כי אין מקום להורות על חילוט הרכב, לפי סעיף 39 לפקודת מעצר וחיפוש.

סוף דבר לפיכך, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 2 חודשים, שיבוצע בדרך של עבודות שירות.

בנסיבות המתוארות בין השעות 15:00-16:45 התפרץ הנאשם בסיועו של אחר לבית המתלוננת בכך שהחדירו חפץ כדי לפתוח את דלת הכניסה לבניין וכן פתחו את דלת הבית.

הנאשם עבר תאונת דרכים קשה בגיל 30, בעקבותיה נפגעה עינו.

נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; הנאשם הודה במיוחס לו, נטל אחריות והביע חרטה.

...

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), סבורני כי מתחם העונש ההולם לאירוע הראשון הינו החל מ- 10 חודשי מאסר ועד 24 חודשי מאסר.

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש מאסר לתקופה משמעותית לצד עונשים נלווים.

סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל שמניינם מיום מעצרו 1.6.15.

בפני תובענה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – "החוק"), כאשר בשלב זה תדון שאלת האחריות בלבד.

התובעת, הגב' ג'מילה עמרייה (להלן – "התובעת"), טוענת כי ביום 4/7/2004 עת נסעה ברכב בו נהג בעלה, היא נפגעה בעינה כתוצאה מפגיעת חפץ קשה בלתי מזוהה.

...

לכן, אני סבורה שמשקלו של המסמך לחובתה של התובעת אינו רב. שנית, קיימת התלונה שהגישה התובעת במישטרה – שם טענה כי היא נפגעה שעה שנסעה ברכב (נ/3).

לכן, בסופו של יום – קיימים שני מסמכים שונים אשר תומכים כל אחד בגירסה הפוכה – ואין באחד כדי להכריע את המחלוקת העובדתית על פני השני, והמסקנה אליה הגעתי מבוססת על התרשמותי באשר למהימנות התובעת בחקירתה, כמו גם עדותו של הבעל.

בנוסף, הרי שהמקרים בהם הפסיקה כן הכירה בפגיעה דומה כתאונת דרכים, היו כאלו בהם ברור היה שכוונת זורק החפץ היתה לפגוע ברכב ככזה (כגון-ת"א (שלום-י"ם) 14651/90 ג'מאל זידאן נ' אבן אל סעיד, צלטנר, 240(לח), מיום 2/7/1991); או מקרים בהם החפץ שהושלך גרם לזכוכית להשבר והשברים הם אלו אשר הסבו את הפגיעה (כגון ע"א 198/85 עמישב קורט נ' ירדניה, פ"ד מב (3) 156); או מקרים בהם החפץ שהושלך לא גרם בעצמו לפגיעה אלא גרם לנהג לסטות מהמסלול או לנפילת נהג אופנוע (כגון ת.א. (תל-אביב) 97869/01 גיא זיו נ' המגן, (פורסם בנבו); או מקרים בהם מקורו של החפץ שפגע בנוסע היה קשור קשר הדוק לכביש עצמו, במובן הפיזי, ונבע מהמאפיינים הפיזיים של הכבישים ומהסיכונים הטמונים בכבישים (כגון, פגיעות מתמרורים או עצים שנופלים על הכביש, אבנים ושברי אספלט שניתזים על ידי רכבים שנוסעים בסמוך, וכיוצ"ב-ולדוגמא: מקרה בו התרחשה פגיעה מסלע שהועף כתוצאה מפיצוץ שבוצע במסגרת עבודות סלילת הכביש הסמוך, שם נקבע כי תנועת הרכב והמלכודת אותו הוא היווה לנוסעים מחייבים את המסקנה כי המדובר בתאונת דרכים – בר"ע (י-ם) 807/05 אליהו נ' אברהים יונאן (פורסם בנבו) או פגיעה מגשר שהתמוטט, והכוונה לאירוע בו נגרם מותו של נוסע עקב היתמוטטות גשר שפירים שנידון בע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (4) 867).

לאור בחינת המקרים הנ"ל בהם האירועים הוכרו כתאונות דרכים, אני סבורה כי היעדרם של נתונים אלו פועלים לחובת התובעת.

אשר על כן, המסקנה הסופית היא כי אין המדובר בתאונת דרכים, ובהתאם-דין התובענה להידחות.