(בשאלת האחריות בלבד)
עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ולחילופין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").
לעומת זאת, התובע והנתבעת מס' 3, עותרים לאמץ את גירסתו של התובע להתרחשות התאונה, כפי שתוארה על ידו בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות שהוגש לתיק, לפיה החליק התובע ונפל מארגז המשאית בעת שעסק בפריקת חלונות האלומיניום.
כך נקבע, מפי כבוד השופט ריבלין, כי גם אם נראה בפעולת העליה לרכב או הירידה ממנו כפעולת לוואי הקשורה קשר הדוק לטעינה או לפריקה, גם אז לא תשלל תחולת החוק:
"ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא "פורק" סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען.
בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בבר"ע (ב"ש) 535/07 קירור בני בע"מ נ' רחמונוב ואח', מפי כב' השופט הנדל:
"בל נשכח כי כלי הרכב, מטבעו, הוא כלי שמממש את חופש התנועה במובן הפיזי הן של האדם והן של חפציו. זהו החופש לנוע ולהניע. בראיה הכלכלית העברת טובין ממקום למקום הנה מטרה תחבורתית חשובה. אין תמה, איפוא, שפעולת פריקת סחורה וטעינתה נמנית עם מטרות התעבורה וכי הירידה מפעולה כגון דא הנה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
פועל יוצא מכל האמור, כי מיתקיים בעניינינו היסוד "למטרות תחבורה".
זה המקום להעיר, כי בע"א (ת"א) 2281/05 אמניר נ' לוי, אליו הפניתה הנתבעת מס' 3 בסיכומיה, נדון מקרה בו התובע התכוון לרדת מהמשאית על מנת לחפש את עוזרו כדי להמשיך בפעולות העמסה ואז נפגע.
בעיניין ע"א (ת"א) 3366/01 גפן דימיטרי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, עליו מסתמכת הנתבעת מס' 3 בסיכומיה, ראוי להזכיר כי ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון היתקבל במסגרת רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, שם קובע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ריבלין, תוך שהוא מפנה להילכת אסם, כי החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת ירידה מן הרכב וכן כי ירידה זו המתבצעת תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של "למטרות תחבורה".
מן המקובץ לעיל עולה, כי עסקינן בתאונה שארעה בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כהגדרת מונחים אלה בחוק הפלת"ד ומכאן, בהיעדר מחלוקת לעניין קיום יתר מרכיבי ההגדרה הבסיסית, אני קובעת כי התאונה עסקינן מהוה תאונת דרכים.
...
מעבר לכך, טוענת הנתבעת מס' 3 כי ככל שהתאונה התרחשה, היא התרחשה במהלך פריקה וטעינה, ומשכך אינה מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד. על כן, דין התביעה נגדה להידחות.
מטעם זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות ביחס לאי הבאת הפועל שעבד בסמוך לתובע לעדות, שכן עד זה לא ראה את התאונה ועדותו ביחס לנסיבות התרחשותה הינה בבחינת עדות שמועה.
נראה לי כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב, אשר נועדה להעמיס את המטען לצורכי הובלתו ברכב, הוא "לצורכי תחבורה". הוא הדין בנזק גוף הנגרם בשל פריקת מטען שהובל ברכב.
בעניין ע"א (ת"א) 3366/01 גפן דימיטרי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, עליו מסתמכת הנתבעת מס' 3 בסיכומיה, ראוי להזכיר כי ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון התקבל במסגרת רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, שם קובע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ריבלין, תוך שהוא מפנה להלכת אסם, כי החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת ירידה מן הרכב וכן כי ירידה זו המתבצעת תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של "למטרות תחבורה".
מן המקובץ לעיל עולה, כי עסקינן בתאונה שאירעה בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כהגדרת מונחים אלה בחוק הפלת"ד ומכאן, בהעדר מחלוקת לעניין קיום יתר מרכיבי ההגדרה הבסיסית, אני קובעת כי התאונה עסקינן מהווה תאונת דרכים.
לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה כנגד הנתבעות מס' 1 ו-2 נדחית.