אחריות בתאונת דרכים עקב העברת מצרכים מארגז הרכב

רקע התביעה וטענות הצדדים: בפני תביעה כספית על סך 5,696 ₪ להשבת כספים ששילמה התובעת 1 כחברת ביטוח למבוטחה בגין תאונת דרכים שהתרחשה ביום 9.2.11 בכניסה לעיר נתניה בין רכב התובעים מסוג הונדה (להלן: "ההונדה") לבין רכב הנתבעות מסוג סיטרואן (להלן: "הסיטרואן") .

בתום הדיון נאותו הצדדים להעביר את ההכרעה העובדתית בתיק זה לבדיקת פוליגראף.

עוד טוענת התובעת כי מימצאי הפוליגרף הנם תוצר של שאלות לא ברורות ומטעות שהופנו לנבדקים שהרי לא ניתן לקבל כמובן מאליו שאף לא אחד מהם דובר אמת ולמעשה תוצאת הדברים הנה ששני הנהגים שוים באחריותם באותה מידה לתאונה, דבר שאינו יכול להתיישב עם הגיונם של דברים.

מאחר שברגיל ובשגרה ובמרבית "תיק הפח" נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובעת, אלא וככל שקיימת עילה לסבור אחרת, יטה בית המשפט בעת מקרה שכזה לדחות את התביעה לנוכח הספק השקול שנותר לאחר בחינת מאזן ההסתברויות בהליך האזרחי (לעניין זה ראו: רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מיפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13).

אני מסכים חלקית עם טיעון זה של ב"כ התובעים שכן וכפי שציינתי בפניו בתום הדיון (שלא לפרוטוקול) ייתכן בהחלט שהאמת העובדתית האמתית נימצאת איפה שהוא באמצע, כפי שציין זאת במדויק בודק הפוליגרף בחוות דעתו וזאת למשל במקרה שבו היתקיים הפן העובדתי הקשור במהלכים הקודמים לתאונה כפי שהוצג על ידי התובעים והוכחש במהותו על ידי הנתבעות אך לא היתקיים כל מגע בין הרכבים כפי שנטען על ידי הנתבעות ונשלל מכל וכל על ידי התובעים.

...

רק במקרים בהם קיים "ספק שקול", היינו כאשר ביהמ"ש מגיע לכלל מסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, יטה בית המשפט לקבוע כי בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו לא עמד בחובתו לשכנע את בית המשפט בגרסתו.

על כן אין בידי לקבל את עמדת התובעת המבקשת עתה, משתוצאות בדיקת הפוליגרף מונחות לפנינו, לערוך מקצה שיפורים על דרך בחינה מחודשת של הראיות.

משכך הם פני הדברים ומשלא ניתן לקבוע מי משני הנהגים דובר אמת כאשר גם תוצאות בדיקת הפוליגרף מאששות זאת ומשנטל השכנוע ועמו נטל הבאת הראיות מוטל על התובעת, לא נותר כי אם לקבוע כי דין התביעה להידחות וכך אני על כן מורה.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים וחבלה של ממש בגין נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, נהיגה בשיכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, עבירה על סעיף 62(3), בקשר עם סעיפים 39א ו-38(1) לפקודת התעבורה ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, נהיגה כבלתי מורשה לנהיגה, עבירה על סעיף 10(א) בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה ונהיגה ללא ביטוח תקף, עבירה על סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי.

עד תביעה מספר 1 העביר את הנאשם לתחנת המישטרה, שם זוהה במערכת ה"אפיס".

ייתכן ולאחר שניפגע הולך הרגל כאמור, הייתה פגיעה משנית, בין עם על ידי הרכב או על ידי הולך הרגל הנפגע, גם בהולך רגל נוסף, אוקביי, אליו התייחסו עדי התביעה, אך אין הדבר מפחית מאחריותו של הנאשם לגרם התאונה.

...

לסיכום, על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים.

אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי".

לפיכך, הנני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, הוכיחה אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולכן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

(בשאלת האחריות בלבד) עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ולחילופין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

לעומת זאת, התובע והנתבעת מס' 3, עותרים לאמץ את גירסתו של התובע להתרחשות התאונה, כפי שתוארה על ידו בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות שהוגש לתיק, לפיה החליק התובע ונפל מארגז המשאית בעת שעסק בפריקת חלונות האלומיניום.

כך נקבע, מפי כבוד השופט ריבלין, כי גם אם נראה בפעולת העליה לרכב או הירידה ממנו כפעולת לוואי הקשורה קשר הדוק לטעינה או לפריקה, גם אז לא תשלל תחולת החוק: "ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא "פורק" סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען.

בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בבר"ע (ב"ש) 535/07 קירור בני בע"מ נ' רחמונוב ואח', מפי כב' השופט הנדל: "בל נשכח כי כלי הרכב, מטבעו, הוא כלי שמממש את חופש התנועה במובן הפיזי הן של האדם והן של חפציו. זהו החופש לנוע ולהניע. בראיה הכלכלית העברת טובין ממקום למקום הנה מטרה תחבורתית חשובה. אין תמה, איפוא, שפעולת פריקת סחורה וטעינתה נמנית עם מטרות התעבורה וכי הירידה מפעולה כגון דא הנה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". פועל יוצא מכל האמור, כי מיתקיים בעניינינו היסוד "למטרות תחבורה". זה המקום להעיר, כי בע"א (ת"א) 2281/05 אמניר נ' לוי, אליו הפניתה הנתבעת מס' 3 בסיכומיה, נדון מקרה בו התובע התכוון לרדת מהמשאית על מנת לחפש את עוזרו כדי להמשיך בפעולות העמסה ואז נפגע.

בעיניין ע"א (ת"א) 3366/01 גפן דימיטרי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, עליו מסתמכת הנתבעת מס' 3 בסיכומיה, ראוי להזכיר כי ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון היתקבל במסגרת רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, שם קובע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ריבלין, תוך שהוא מפנה להילכת אסם, כי החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת ירידה מן הרכב וכן כי ירידה זו המתבצעת תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של "למטרות תחבורה". מן המקובץ לעיל עולה, כי עסקינן בתאונה שארעה בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כהגדרת מונחים אלה בחוק הפלת"ד ומכאן, בהיעדר מחלוקת לעניין קיום יתר מרכיבי ההגדרה הבסיסית, אני קובעת כי התאונה עסקינן מהוה תאונת דרכים.

...

מעבר לכך, טוענת הנתבעת מס' 3 כי ככל שהתאונה התרחשה, היא התרחשה במהלך פריקה וטעינה, ומשכך אינה מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד. על כן, דין התביעה נגדה להידחות.

מטעם זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות ביחס לאי הבאת הפועל שעבד בסמוך לתובע לעדות, שכן עד זה לא ראה את התאונה ועדותו ביחס לנסיבות התרחשותה הינה בבחינת עדות שמועה.

נראה לי כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב, אשר נועדה להעמיס את המטען לצורכי הובלתו ברכב, הוא "לצורכי תחבורה". הוא הדין בנזק גוף הנגרם בשל פריקת מטען שהובל ברכב.

בעניין ע"א (ת"א) 3366/01 גפן דימיטרי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, עליו מסתמכת הנתבעת מס' 3 בסיכומיה, ראוי להזכיר כי ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון התקבל במסגרת רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, שם קובע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ריבלין, תוך שהוא מפנה להלכת אסם, כי החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת ירידה מן הרכב וכן כי ירידה זו המתבצעת תוך כדי פריקה מקיימת את הדרישה של "למטרות תחבורה". מן המקובץ לעיל עולה, כי עסקינן בתאונה שאירעה בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כהגדרת מונחים אלה בחוק הפלת"ד ומכאן, בהעדר מחלוקת לעניין קיום יתר מרכיבי ההגדרה הבסיסית, אני קובעת כי התאונה עסקינן מהווה תאונת דרכים.

לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה כנגד הנתבעות מס' 1 ו-2 נדחית.

בהחלטה מיום 09.09.12 נקבע כי בשלב ראשון תשמע המחלוקת בסוגיית האחריות.

התובע טען בכתב התביעה כי ביום 18.06.10 הוא היה מעורב בתאונת דרכים עת נסע ברכב מספר רשוי 6304219 תוצרת טויוטה יפן (להלן: "הרכב"), בהיותו נהוג על ידי נתבע 1.

לדבריו, כשהגיעו לחצר הבית, התובע ירד מהרכב, עלה לארגז האחורי של הרכב והתחיל להעביר את המצרכים שקנה מהשוק לילדיו, ילדיו לקחו את המצרכים ממנו והעבירו אותם לבית.

...

במצב הדברים המתואר, לא שוכנעתי כי התובע נפגע בנסיבות הנטענות על ידו ואין די בעדויות התובע ונתבע 1 כדי להוכיח את נסיבות התאונה הנטענות.

אשר על האמור התביעה נדחית.

הגעתי לביתו של בני בשעה שבע וחצי בערב, את המכונית החניתי מול ביתו של בני – יצאתי מהרכב, קירבתי את שקיות הבשר והעצמות שבארגז הרכב (מדובר בשאריות בשר ועצמות לכלב שקיבלתי מאטליז שהיו בשתי שקיות) וכשירדתי מהרכב, נפלתי לאחור על גבי".

עוד מוסיף וטוען ב"כ המערער, כי ביתמשפט קמא לא יישם נכון את ההלכה שנקבע ב-ע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, פד"י נא(3) 825 (להלן: פס"ד פדידה) משקבע כי מדובר בארוע של טעינה ופריקה, שכן אין לראות בארוע של פריקת מצרכים לשימוש פרטי כעולה כדי "פריקה וטעינה". לחילופין טוען ב"כ המערער, גם אם נאמר כי מדובר בפריקה וטעינה, משהיתה הפגיעה בזמן הירידה מהרכב בסיום שלב הפריקה על פי הפסיקה יש לראות הארוע כ"ירידה מהרכב" ולא כ"פריקה וטעינה" ועל כן יש להכיר בארוע כתאונת דרכים.

נסיון החיים מלמדנו כי נוסע עושה שימוש ברכבו להעברת חפצים אישיים, בכללם מצרכים ולא יעלה על הדעת כי הנחת מצרכים/מסמכים/חפצים אישיים ייחשבו כהטענת מטען, שהוצאתו מרכב תהא בגדר פריקת מטען.

מכאן ברור, כי תכליתו של החוק היא ייעול ההליך של פיצוי הנפגעים, והקלת הנטל המוטל על שכמם של התובעים מכוחו של חוק זה. ואולם, בשל הרחבת תחום האחריות, והפיכתה לאחריות מוחלטת, צומצמה תחולתו של החוק, והוא עוסק אך ורק בפיצוי על תאונות דרכים, כלומר – על היתממשות הסיכון שבתנועתיות הרכב המנועי.

...

נגה אהד, שופטת כב' הנשיא אורי גורן: במחלוקת שנתגלעה בין חברותיי הנכבדות, עמדתי כעמדתה של השופטת דותן, ואף אני סבור כי דין הערעור להידחות.

אף אני סבור, כמו חברתי השופטת דותן, כי בעניין שבפנינו נעשו שתי פעולות נפרדות: הפעולה הראשונה היא יציאתו של המערער מרכבו.

אורי גורן, נשיא לפיכך, על יסוד האמור לעיל ומהנימוקים שבפסק דינה של חברתי, כב' השופטת דותן, אנו מחליטים לדחות את הערעור, כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת אוהד.