קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם יש לראות בתאונה כתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975, (להלן: "חוק הפלת"ד") או כתאונה לפי פקודת הנזיקין.
כמו כן, ציינה הנתבעת 1 כי קיימות מדרגות ירידה מהמשאית והתובע נימנע מלהשתמש בהן ואף מעקה שניתן לאחוז בו. כמו כן, היה בכוחו של התובע לגשת לתא הקרור הקידמי באמצעות גישה מאחורי המשאית ופתיחת דלת מחיצה הקיימת בין התא האחורי לקדמי והוא בחר שלא לעשות כן.
לאור כל האמור, טענה הנתבעת 1 כי התובע הוא האשם היחידי ומכל מקום, התאונה נופלת בגדר ההגדרה של תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד ומכאן שהאחריות לפצותו מוטלת על הנתבעת 2.
...
בהמשך להודעת הנתבעת 2, הגישה הנתבעת 1 כתב הגנה במסגרתו טענה כי התאונה היא תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. לאור האמור ובהתאם לעיקרון ייחוד העילה, טענה הנתבעת 1 כי דין התביעה כנגדה להידחות על הסף מחמת העדר יריבות ו/או עילה.
מבחן זה מוליכנו למסקנה כי קשירתו של מטען אשר הועמס על רכב איננה פעולה חיונית במובן ה"פיסי" ל"נסיעה" ברכב, או ל"כניסה" לתוכו, ואף אינה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה.
בהקשר זה , אני סבור שאף על פי עמדת הש' עמית בפרשת פלוני לא מתקיים סיכון תעבורתי בפעולת סידור הסחורה על המשטח בארגז המשאית במיוחד שמדובר בתא קירור סגור שאינו יכול להביא להתנתקות או נפילה של סחורה מחוץ למשאית ולגרום לסיכון תעבורתי ולכן גם לא מתקיים סיכון תעבורתי בירידה מארגז המשאית בגמר סידור הסחורה.
אשר על כן, אני קובע שנסיבות אירוע התאונה אינן נופלות לגדר הגדרת תאונת הדרכים.
