אחריות בתאונת דרכים ללא רישיון וביטוח חובה

לפני תביעה על סך 5,804 ₪ שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 24.2.21 בין שני כלי הרכב מושא התביעה, קטנוע התובע (להלן: "הקטנוע") והרכב אותו ביטחה הנתבעת 2, 10989602.

לעומת זאת, גירסתו של הנתבע לא נמצאה מהימנה בעיני כלל ולא הותירה עלי רושם חיובי, תוך שלא מצאתי גירסתו כהגיונית ואף לא מתיישבת עם הנחזה בסירטון שהוצג ממצלמת הדרך שלו וכך העיד הנתבע בעדותו בפני: "ת. נסעתי על רח' סאלמה לכיון מזרח, שני נתיבים מכיון הפניה שלי מסלאמה לכיון מערב בנתיב הנגדי, באתי לפנות שמאלה, בנתיב השמאלי, הסתכלתי על המראה לא ראיתי שום דבר, התחלתי את הפניה. וינקרתי שמאלה. באמצע הפניה בנתיב הנגדי נהג האופנוע ניכנס בי ברכב שלי בצד שמאל. בעיקר בדלת הנהג. לאחר התאונה נגשתי אליהם לראות שהכל בסדר, והוא ביקש שלא אזמין לא מד"א ולא מישטרה. הוא אמר שנהג ללא רשיון לאופנוע וללא ביטוח חובה. כן הגיע מד"א שאחד מעוברי האורח הזמין. הוא סרב שיטפלו בו ובבת הזוג שלו. החלפנו פרטים". הנתבע העיד כי אותת שמאלה, עדות אשר אינה מתיישבת לא עם עדותה המהימנה של העדה האובייקטיבית ולא עם עדות התובע ובת זוגתו, ואף אם אכן אותת שמאלה כפי שטוען שעשה, הרי שהנתבע לא ציין דבר על מעבר לנתיב השמאלי בטרם החל את אותה הפנייה זאת כאשר יש לזכור כי שניות ספורות טרם אותה פניה שמאלה, פנה הנתבע ימינה לרחוב סלמה וכאמור אותה נסיעה ברחוב סלמה מתמשכת כ-4 שניות בלבד כעולה מן הסירטון.

באשר לנזק, התובע תמך את נזקיו בחוות דעתו של שמאי המעיד על שומת הנזק, על כן התובע הרים את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לו. לאור כל האמור משקבעתי כי הנתבע 1 אחראי לתאונה הרי שאני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 5,804 ₪, בצרוף אגרה כפי שתחוייב בסופו של ההליך, שכר טירחת עורך דין בסך 3,500 ₪ ושכר העדים כפי שנפסק בדיון.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מוקדי הנזק ועיינתי בכל אשר הובא בפני לרבות סרטון ממצלמת רכב הנתבע, אני סבורה כי גרסת נהג התובעת לאופן קרות התאונה מסתברת והגיונית יותר מגרסת נהג הנתבעים ואנמק: ראשית, התובע העיד בפני עדות קוהרנטית מהימנה וסדורה, אשר תואמת את העובדות כהוויתן וכן את מוקדי הנזק כפי שאלו הוצגו בפני.

נוכח כל האמור לעיל על יסוד התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים ובצירוף עדותה המהימנה של העדה האובייקטיבית הגב' אלכסייבה וכן עדותם המהימנה של התובע ובת זוגתו וכן מן הסרטון שהוצג, סבורני כי גרסתו של התובע מסתברת והגיונית יותר מאשר גרסתו של הנתבע ועל כן אני מעדיפה גרסתו, וקובעת שהתאונה התרחשה כפי שטען התובע.

באשר לנזק, התובע תמך את נזקיו בחוות דעתו של שמאי המעיד על שומת הנזק, על כן התובע הרים את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לו. לאור כל האמור משקבעתי כי הנתבע 1 אחראי לתאונה הרי שאני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 5,804 ₪, בצירוף אגרה כפי שתחוייב בסופו של ההליך, שכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪ ושכר העדים כפי שנפסק בדיון.

בעת התאונה נהג התובע, אז - בן 17 ושמונה חודשים, ללא רישיון נהיגה בתוקף (בגין אי-תשלום אגרת הרישיון) וללא תעודת ביטוח חובה המכסה את שימושו באופנוע; לגירסתו – היה זה במהלך עבודתו כשליח מזון מהיר עבור מעסיקו, הצד השלישי, שהוא בעל האופנוע שסופק לו לצרכי עבודתו.

בגין נזק הגוף שניגרם בתאונה הנדונה הוגשה התביעה הנדונה בשני ראשים - חילופיים: הן - מכוח הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "החוק") - נגד קרנית, הנתבעת 1 (להלן: "קרנית"), בטענה שהתובע לא ידע, ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, שבמועד התאונה לא היה ביטוח החובה שמכסה את השמוש התחבורתי שלו באופנוע; והן - בייחוס עוולות נזיקיות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לנתבע 2, בשל אופן נהיגתו ברכב הפוגע ואחריותו המלאה לקרות התאונה (בעקבות הכרעת הדין החד-משמעית בתיק התעבורה), ובהתאם – ייחוס חבות לנתבעת 4, המבטחת בביטוח חובה את השמוש של הנתבע 3 ברכב הפוגע.

...

בנסיבות אלה, לאחר שנכשל נסיוני לשכנע את הצדדים לתחום את גבולות הנזק והפיצוי – תחילה, החלטתי לפצל את הדיון בתיק זה. הוריתי כי תחילה יתקיים בנדון דיון בשאלת נסיבות התאונה והחבות בגינה או האחריות של מי מהצדדים להתרחשותה או אי-מניעתה - הוא הדיון שקדם למתן פסק דין חלקי זה. עוד הובהר, כי ככל שיקבע שהתאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, יעסוק חלק זה של הדיון, גם בטענות קרנית כלפי הצד השלישי בכל הקשור לזכות קרנית הנטענת לחזור אליו בתביעת חזרה מכוח הוראות החוק.

לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית בענין רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (פורסם; 21.11.2010), בקובעו שמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעניין קלקשטיין, כלשונם: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש'". דיון והכרעה ממכלול הראיות והעדויות לפניי, אני מוצא כי התובע עבר תאונת דרכים בסמוך לאחר חצות של מוצאי שבת.

מעיון בהליכים הרבים והארוכים בתיק זה, אף אני סבור כי מדובר בתיק שבו ההכנה מטעם הצד השלישי "חייבה", כלשון התקנות, "עבודה מרובה במיוחד, והטיפול בו היה קשה במיוחד". בהתאם אורה על מתן שכר טרחה שמגיע על פי תקנות הסיוע המשפטי לבאת-כוח הצד השלישי, עו"ד אורטל יונה, כשהוא מוגדל בשיעור 100%.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה נגד הנתבעת 1 – נדחית בזאת.

ההודעה לצד השלישי – נדחית בזאת.

כך נאמר בעיניין זה בע"א 8535/01, ליפשיץ נ' מדינת ישראל, פד"י נז(6)656, 663: "חוק הפיצויים הנו, ביסודו, חוק סוצאלי, ועיקרון האחריות המוחלטת הקבוע בו נועד להגשים מטרות אחדות, שבית-משפט זה עמד עליהן לאורך השנים בפסיקתו. ראשית, נועד החוק לייעל את הליכי המשפט בתיקי תאונות דרכים ולקצרם – הליכים שקודם לכן היו ממושכים ומסורבלים – ובכך להקל על הנפגעים בקבלת הפצוי. כמו כן נועד החוק להקל את העומס הרב שהוטל על בתי-המשפט כתוצאה ממתכונת ההליכים הקודמת, אשר הייתה כרוכה בבירור שאלת האשם, על כל הקשיים הנובעים מכך. ואחרונה, אך לא מבחינת חשיבותה, היא המטרה שלפיה יובטח פיצוי לכל אדם הנפגע בתאונת דרכים בלא קשר לשאלת אשמם של אחרים או אשמו שלו תוך פיזור הנזק והטלתו על כלל המשתמשים ברכב באמצעות מנגנון ביטוח חובה" (ההדגשה איננה במקור – נ"ש).

לכן בא המחוקק שם ומחדש, כי לעניין נפגעי תאונות דרכים, חרף אי קיומו של רשיון נהיגה תקף מחמת אי תשלום אגרה, יהיה זכאי הנזקע לפצוי בגין ניזקי הגוף שלו בכל הקשור לטענת התובע, הנזכרת לעיל, ולפיה בעצם נהיגתו ברכב בעת התאונה לא הציב את המבטחת בפני סיכון מיותר והחמרת הסיכון עפ"י הפוליסה, היות שהנתבעת עצמה קבעה בפוליסה שיינתן כסוי בטוחי מבלי צורך להוכיח נהיגה בפועל במשך שנת הותק הנדרשת וללא קשר לרכישת מיומנות באותה שנה – גם דין טענה זו להדחות.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות, וכי יש לקבוע, כי המועד הקובע ממנו יש למנות את פרק הזמן הנדרש בפוליסה לשם הענקת כיסוי ביטוחי הינו מועד הנפקת רשיון הנהיגה התקף, יום 1.9.20.

לכן בא המחוקק שם ומחדש, כי לעניין נפגעי תאונות דרכים, חרף אי קיומו של רשיון נהיגה תקף מחמת אי תשלום אגרה, יהיה זכאי הנזקע לפיצוי בגין נזקי הגוף שלו בכל הקשור לטענת התובע, הנזכרת לעיל, ולפיה בעצם נהיגתו ברכב בעת התאונה לא הציב את המבטחת בפני סיכון מיותר והחמרת הסיכון עפ"י הפוליסה, היות שהנתבעת עצמה קבעה בפוליסה שיינתן כיסוי ביטוחי מבלי צורך להוכיח נהיגה בפועל במשך שנת הוותק הנדרשת וללא קשר לרכישת מיומנות באותה שנה – גם דין טענה זו להידחות.

סוף-דבר: סיכומם של דברים, התביעה נדחית.

הנאשם הורשע על פי הודאתו בבצוע עבירות הכוללות נהיגת רכב בעודות תחת פסילה פעילה של רישיון נהיגתו הנובעת משתי החלטות שיפוטיות נפרדות, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, ללא רישיון נהיגה תקף, ללא ביטוח חובה תקף וללא רישיון רכב תקף.

ביום 20.1.20 קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כבוד השופטת שלו, בעפ"ת 21538-08-19 מדינת ישראל נגד גניים (להלן – פרשת גניים) את הדברים הבאים: "לא אחת נקבע, כי העבירה של נהיגה בזמן פסילה היא אחת מעבירות התעבורה החמורות, שכן מעבר לסכנה הנשקפת לציבור, מנהיגתו של מי שרשות מוסמכת קבעה כי הוא מסוכן באופן המצדיק את פסילתו; הרי שמדובר בעבירה המבטאת זילזול בשלטון החוק וברשויות אכיפת החוק. עוד נקבע, כי "עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רשיון, יש בהן לא רק דופי פלילי אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו), וזו עיקר, וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת" (רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל (24.1.11)‏‏).

ביחס למאסר המותנה, ונוכח לקיחת האחריות המלאה של הנאשם, אקבע כי חציו ירוצה בחופף לעונש המאסר וחציו יהיה מיצטבר לו. אני מחליט כי עונש הפסילה בפועל יהיה לתקופה של 36 חודשים במצטבר לכל פסילה אחרת התלוייה כנגד הנאשם ואסביר עמדתי: המדובר כאמור בארוע שני בו נוהג הנאשם בזמן פסילה זאת כאשר הוא תחת השפעת אלכוהול והכל כאשר רישיונו פקוע 12(!) רצופות.

...

ביחס למאסר המותנה, ונוכח לקיחת האחריות המלאה של הנאשם, אקבע כי חציו ירוצה בחופף לעונש המאסר וחציו יהיה מצטבר לו. אני מחליט כי עונש הפסילה בפועל יהיה לתקופה של 36 חודשים במצטבר לכל פסילה אחרת התלוייה כנגד הנאשם ואסביר עמדתי: המדובר כאמור באירוע שני בו נוהג הנאשם בזמן פסילה זאת כאשר הוא תחת השפעת אלכוהול והכל כאשר רישיונו פקוע 12(!) רצופות.

יתר הענישה תהיה צופת פני עתיד כך שיחד עם תקופת המאסר תניב ענישה כוללת שתענה על עקרון ההלימה בפרשה זו. לפיכך הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: קנס בסך 1000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

הנני גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה עם רישיון נהיגה שאינו תקף ביחס לעבירה מסוג הזמנה לדין והכל תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו.

מוחמד מחאגנה - ניתן פסק דין ביום 14.7.21 פסק דין תביעה מכוח זכות החזרה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") להחזר סכום הפצוי ששילמה התובעת (להלן: "קרנית") לנפגעת שנפגעה מרכב שלא היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה.

אחריותו של הנהג: כאמור הנהג הורשע על פי הודאתו בנהיגה ללא רישיון נהיגה וביטוח חובה בתוקף.

...

משמעות האמור כי לקרנית עומדת זכות החזרה גם כלפי המחזיק וזאת מכוח הוראות סעיף 9(א)(3) לחוק הפלת"ד. סיכום ביניים: לנוכח כל האמור עד כאן אני קובעת כי הן הנהג והן המחזיק חייבים בשיפוי קרנית.

לאחר שעיינתי בראיות ובעדויות שנשמעו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות המחזיק בעניין זה להידחות שכן הוא לא הרים את הנטל ולא הוכיח טענותיו אלה.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.