אחריות בתאונת דרכים בין רכב צבאי לרכב אזרחי

הרקע ותמצית טענות הצדדים המחלוקת בין הצדדים הנה בשאלת האחריות לתאונת דרכים מיום 24.01.2012, בין רכב התובעת בו נהג מר צחי פז (להלן: "מר פז") לבין רכב הנתבע.

הנתבע הפנה לכך שתביעה קודמת שהגישה התובעת בתיק 13978-10-12 (להלן: "התביעה הקודמת") נמחקה לאחר שלא עלה בידי התובעת להביא את מר פז כעד מטעמה, וזו הוגשה בשנית עם איתורו בתיק זה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה, כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה, בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, לשכנע כי יש להעדיף את גירסתה, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע.

כמו כן בחקירתו הנגדית ציין כי אכן היו נהגים אחרים שנסעו ברכב הצבאי אך הדגיש כי "...קודם כל אני הכרתי את כל השריטות, כל תאונה מדווחת, הכל דוח מסודר" (עמ' 1 שורה 28).

...

הנתבע הפנה לכך שתביעה קודמת שהגישה התובעת בתיק 13978-10-12 (להלן: "התביעה הקודמת") נמחקה לאחר שלא עלה בידי התובעת להביא את מר פז כעד מטעמה, וזו הוגשה בשנית עם איתורו בתיק זה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה, כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה, בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, לשכנע כי יש להעדיף את גרסתה, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,779 ₪ (נזק, שכר טרחת שמאי וירידת ערך), בתוספת אגרה בסך 374 ₪, שכרו של העד בסך 300 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 1,800 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא התשלום הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בין השנים 2002-2009 היה מעורב כנהג בארבע תאונות דרכים שהן מושא תיק זה. לטענתו, נגרמו לו בתאונות אלו ניזקי גוף והוא זכאי לפיצויים מנתבעת 1 אשר ביטחה את השמוש ברכבו בביטוח חובה בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970 בשלוש התאונות הראשונות (מתאריכים 16.10.02, 11.7.05 ו – 2.4.06), ומנתבעת 2 שביטחה את השמוש באופנוע שעליו רכב בתאונה הרביעית מתאריך 7.6.09.

שם, התובע כתב כי הוא נפגע בעת שישב בתוך רכבו בחניה כאשר לפתע היתנגש בו רכב צבאי.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגם שהתאונה אינה תאונת דרכים שהאחריות לפצוי בגין הנזקים שנגרמו בה היא לפתחה של כלל, הדין עם התובע.

הדבר לא נעשה, ולפיכך כלל אינה יכולה לטעון ביחס לסיווג התאונה ולחבותה בשלב הסיכומים (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 287-289 (מהדורה 12, 2015)).

...

בסופו של דבר, בסיום הליכי ערר וערעורים לבית הדין לעבודה, נקבע על ידי ועדה רפואית כי לתובע נכות משוקללת בתחום האורתופדיה בשיעור של 24% (15% עמ"ש צווארי ו – 10% עמ"ש מותני), ואין לו נכות בתחום הנפשי (להחלטה בעניין הנכות הנפשית ראו החלטת הוועדה הרפואית לעררים מתאריך 5.7.06; ערעור שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נדחה [בל 5464/06 י.א נ' המוסד לביטוח לאומי (2007)].

הדרישה לנכות תגמולי מל"ל יחסיים על ידי כלל לא הוכחה עד-תום, והיא נדחית.

אך משנדחתה טענתו כי התאונה הראשונה היא הגורם הבלעדי להפסדיו, אני סבורה כי מן הראוי לפצותו בגין נזקים ממוניים גם בעקבות התאונה השניה שכן נותרה לו בגינה נכות מסוימת אשר יכול והיתה משפיעה על כושר השתכרותו, לו היה ממשיך לעבוד.

סוף דבר סיכום הפיצויים המצטבר בתאונות (1-3) שבאחריות כלל : פיצוי 126,700 ₪ שכ"ט עו"ד ומע"מ 19,271 ₪ סה"כ 146,000 ₪ (במעוגל) סכום הפיצוי בגין התאונה הרביעית שבאחריות הפול: פיצוי 7,000 ₪ שכ"ט עו"ד ומע"מ 1,065 ₪ סה"כ 8,100 ₪ (במעוגל) טרם סיום; בסיכומיו, התובע העריך את נזקיו בסכום של כ – 5.2 מיליון ₪ (לאחר ניכויים).

בית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע ת"ק 18615-08-16 כהן ואח' נ' פרקליטות מחוז דרום - אזרחי ואח' תיק חצוני: בפני כב' הרשמת הבכירה ליאורה וינשטיין (אדלשטיין) תובע מקסים כהן ת.ז. 067837591 ע"י ב"כ עו"ד יואל נעים נתבעת מדינת ישראל – משרד הביטחון ע"י פרקליטות דרום - אזרחי באמצעות גב' ריקי חדד לנקרי - מתמחה פסק דין

התאונה אירעה בין רכב בתו של התובע ובין רכב צבאי בבעלות הנתבעת.

עיקר המחלוקת נסובה סביב האחריות לתאונה.

בטופס ההודעה על תאונת דרכים רשום כי נרשם בתאריך 13.7.16 והתיק בסווג "ממתין". לדבריו אמנם נימסר לו טלפונית מהמשטרה שהם אינם מגיעים לאתר תאונה ללא נפגעים וההסבר מדוע לא הגיעו - למרות שאישתו נפגעה, הוא - כי "המכה לא היתה כל כך כזו" (פרו' 4/26).

...

בתחילה טענה הנתבעת כי אין על הנתבעת לשלם לתובע את הנזק שהוא תובע היות ולא תיקן את הרכב ולא נשא בהוצאות אולם לאור החלטתי הציג התובע חשבונית וקבלה על התשלום.

לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה ברובה ודוחה את התביעה שכנגד.

הנתבעת תשלם לתובע, איפוא, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים: את רוב סכום התביעה, בסך 8,202 ₪.

בסך הכל תשלם הנתבעת לתובע את הסך 10,481 ₪, תוך 30 יום מהיום.

רקע: ביום 31.5.2011 בצומת "גומא" אירעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה – דהיינו מי מהנהגים סטה לעברו של מי? כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לדחות את התביעה.

שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שיכנע את בית המשפט כי נכונות גירסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

כאשר הרמזור התחלף לירוק החל בפניה שמאלה ואמר (עמ' 1): "... ולפתע הרגשתי מכה קלה בכנף שמאלית האחורית, ועצרתי בצד". יוער, מר היימן לא העיד בפתח עדותו כי ראה את הרכב הצבאי סוטה לנתיב נסיעתו, רק לאחר שנשאל על-ידי בית המשפט איפה התרחשה התאונה, השיב "בנתיב הימני". כמו כן, שנשאל בחקירתו הנגדית היכן עצר את רכבו לאחר התאונה, השיב כי המשיך "קדימה", ואמר שהרכב הצבאי נשאר באותו המקום בו התרחשה התאונה, אולם בהמשך דבריו ציין כי אינו זוכר אם הרכב הצבאי היה בנתיבו לאחר התאונה, אם לאו.

...

דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה – דהיינו מי מהנהגים סטה לעברו של מי? כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לדחות את התביעה.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהובאו בפני, ולאור האמור והמפורט לעיל, סבורתני כי לא ניתן לקבוע על פי מאזן ההסתברויות הנדרש כי מר בן סימון הוא זה שסטה לעבר רכב התובעים.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות, ובנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

הובהר בפסיקה כי דינו של שוטר לעניין זה כדינו של חייל, כך נקבע בע"א 5164/91 - מדינת ישראל נ' צחי עזרא, (1994) - "הינה כי כן, כשם שסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה חל על חייל אשר נפגע בתאונת דרכים בנסעו ברכב שהמדינה בעליו בעת ועקב מילוי תפקידו, כך הוא חל על שוטר אשר נפגע בתאונה כאמור בעת ועקב מילוי תפקידו. אותה הוראה בחוק הנכים החלה על חייל נכה מן הראוי שתחול על שוטר נכה וכשם שלגבי הראשון לא תחול חובת פיצוי על המדינה על פי האמור בסעיף 6(א), כך היא לא תחול לגבי האחרון" (וכן ראו לעניין מיתנדב במשמר האזרחי -ת"א (ירושלים) 8871-09 - שולמית כהן נ' מדינת ישראל, (2011) ולעניין עובדי שירות הביטחון תא (ראשון-לציון) 5233/02 - ברוך אלקובי נ' ענבל חברה לביטוח בעמ, (2003)) נשאלת השאלה האם יש להחיל בנסיבות הנידון, בהן עסקינן בתאונה מעורבת בו נפגע שוטר מרכב מדינה ומרכב אזרחי, את הוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד שעניינה חלוקה בין הרכבים המעורבים בתאונה, ובלשונה – "(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" בה בשעה שהמדינה טוענת כי אין כל תחולה לסע' זה נוכח הפטור מחבות ואחריות שמקנה לה החוק, כמפורט בסע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד, טוענים הנתבעים כי אין כל הוראת חוק הפוטרת את המדינה מהשתתפות בחבות לפי סע' 3 ב לחוק הפלת"ד. לטענת הנתבעים סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד פוטר את המדינה מאחריות כלפי נפגעים אך אין הוא פוטר אותם מחלוקת חבות בין מבטחים לפי סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד המהוה הסדר ספציפי.

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 – "עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שניפגע בתאונת דרכים עקב שרותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו) פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעיניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עימה את הפצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה.

...

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 – "עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שנפגע בתאונת דרכים עקב שירותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו) פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עמה את הפיצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה.

בית המשפט דחה את הטענה והבהיר – "...לעניננו חשוב סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) שזה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי?" התוצאה היא, שהואיל והחייל נפגע תוך כדי ועקב שירותו אין המדינה אחראית לא בנזיקין ולא על-פי חוק הפיצויים ולא על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי.

כך בסע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד הובהר כי בתאונה שמעורבים בה אופנוע ורכב אחר תשלם המבטחת של הרכב האחר 75% מנזקו של הנפגע, ובלשונו – " (ג) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר אחד או יותר שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע, 75% מהפיצויים על נזקי גוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב); המבטחים של הרכב האחר יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות הסיפה של סעיף קטן (ב)..." וכך גם הוראת סעיף 2 (א) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו הפיצויים) נסובה על המבטחים - "(א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים"(הדגשה שלי – צ.ו) בית המשפט בעניין הפול הבהיר כי אין בהוראת סעיף 22(ב) לחוק הפלת"ד בכדי לאיין את חיוב המדינה בהשתתפות ע"פ הוראת סע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד שכן סע' 3 (ג) מתייחס לחבותה כמבטחת, ובלשונו של בית המשפט – "במקרה שבפניי אחריותה של המדינה להשיב 50% מן הפיצויים שעשויה הייתה הנתבעת לשלם מכוח חוק הפיצויים, נובעת מהיותה "מעין" מבטחת של רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה, הא ותו לא. חובתה זו עומדת לעצמה מבלי קשר לזהות הנפגע באופנוע" – (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 25 לפסק הדין) ראשית אומר כי אינני מסכים עם מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין הפול ולסברתי הפטור שחל על המדינה מכח סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד חל הן בכובעה כ"משתמשת" ברכב ומזיקה והן כובעה "כמבטחת" או "מעין מבטחת", וכפי שמצאנו בדבריו של אנגלרד בספרו שהובאו לעיל– "חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק האחריות הנזכר חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה ע"י סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן" (הדגשה שלי – צ.ו; שם, עמ' 257 בפיסקה 256).