אחריות בתאונת דרכים באוטובוס להסעות מיוחדות

בתאריך 31.7.12, ברח' יגאל אלון שבחיפה, התרחשה תאונת דרכים בין רכבו של התובע, אוטובוס זעיר, המיועד להסעת נוסעים, הנהוג על ידי מר רמזי ג'ובראן (להלן: "הנהג") ובין רכבה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), הנהוג על ידה והמבוטח על ידי הנתבעת 2.

לא מצאתי אף צל צילו של ביסוס לטענות הנתבעות באשר לאופי הנזקים, המצביע, כביכול, על אחריות הנהג לתאונה ואף לא לטענות נציג הנתבעת 2, בסיכומיו בביהמ"ש, כאילו "אם הנתבעת היתה נכנסת ברכבו של התובע, לא היו יכולים להגרם הנזקים האלה". הנציג של הנתבעת 2, לא פירט למה כוונו דבריו, האם היו צריכים להגרם ברכב התובע נזקים גדולים יותר או קטנים יותר מאלה שנגרמו בפועל.

התובע לא הוכיח כי כתוצאה מהימצאות רכבו במוסך במשך יומיים, לצורך תקונו, נגרמו לו נזקים, כנטען בכתב התביעה והנני דוחה את עתירתו לפצוי בגין רכיב נזק זה. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובע את הסך של 10,306 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

...

הנני דוחה את טענות הנתבעות, כאילו התובע אינו הבעלים של הרכב, כאשר לכתב התביעה צורף רישיון הרכב, הימנו עולה כי התובע הינו הבעלים הרשום של הרכב.

כאמור, הנני מקבלת את טענות הנהג כי לא נסע כלל לאחור וכי אכן לא היתה כל סיבה שיעשה כך. יש לציין בהקשר זה כי הנתבעות לא נתנו כל הסבר וטעם מדוע זה ייסע הנהג לאחור, כטענת הנתבעות.

הנני קובעת כי הוכח שבתאונה נגרמו לרכב התובע נזקים בסך של 9,192 ₪, בצירוף שכ"ט שמאי בסך של 1,114 ₪ ובסה"כ 10,306 ₪.

התובע לא הוכיח כי כתוצאה מהימצאות רכבו במוסך במשך יומיים, לצורך תיקונו, נגרמו לו נזקים, כנטען בכתב התביעה והנני דוחה את עתירתו לפיצוי בגין רכיב נזק זה. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובע את הסך של 10,306 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובע את הסך של 2,400 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה.

הנאשם הורשע על פי הודאתו באחריות לגרם תאונת דרכים, כנהג אוטובוס, בנסיבות של אי הבטחת ביטחון הנוסעים, עבירה על תקנה 436 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן:"תקנות התעבורה), נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"), ובגרם חבלה של ממש בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

טיעוני ההגנה לעונש: למרות התוצאות הקשות של התאונה, מבקשת ההגנה להיתחשב בקביעת עונשו של הנאשם בנסיבות המיוחדות של המקרה, בעברו התעבורתי התקין מאד של הנאשם כנהג אוטובוס משך יותר מ- 40 שנה, בנסיבותיו האישיות וכן אף בהודייתו של הנאשם אשר הייתה מידית.

מאידך, כנימוק לרף העליון, אקח בחשבון כי הנאשם נהג מקצועי, הנוהג באוטובוס צבורי בעיבורה של עיר ומסיע עשרות נוסעים.

...

סיכום ביניים - קביעת מתחם הענישה: לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, לשם מציאת היחס ההולם במקרה זה בין העבירה, מידת אשמו של הנאשם והעונש הראוי לו, אני קובע כי מתחם הענישה במקרים דומים, בהתחשב בחומרת העבירה, בערך החברתי שנפגע ובמידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה המקובלת בבתי המשפט, ובמיוחד בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה במקרה זה, הינו כדלקמן: רכיב מאסר : בין 3 חודשי מאסר בעבודות שירות ועד 7 חודשי מאסר בפועל.

לא בלי התלבטות, שכן תוצאות התאונה איומות, הגעתי לכלל דעה כי שליחתו של הנאשם למאסר בפועל במקרה זה, נוכח מתחם הענישה הנוהג בבתי המשפט, תהא מוגזמת וחסרת תועלת ממשית.

לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, לאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת תאונות דרכים, נתתי דעתי לתוצאות התאונה ולחבלות הקשות לנפגעת, ולאחר שהתרשמתי מנגד כי מדובר במעידה ראשונה וחד פעמית של הנאשם, על רקע עבר תעבורתי תקין משך 40 שנות נהיגה כנהג אוטובוס ובהתחשב בהודייתו של הנאשם באשמה, אגזור את העונש ההולם לנאשם לדעתי במקרה זה, כמפורט להלן.

הקצין נימק החלטתו, כדלקמן: "לאחר עיון בחומר הראיות ולאחר ששמעתי את דברי הנהג התגבש יסל להגשת כתב אישום בעבירות בהן חשוד הנהג לכאורה ובאחריות לגרימת ת.ד עם נפגעים, חבלה של ממש, לרגע נתון זה הולכת רגל עדיין מאושפזת בבית חולים באורח קשה. לאור היתנהגות הנהג עובר לתאונה ולאור התוצאות הקשות ולנוכח העובדה שמדובר בנהג רכב צבורי (אוטובוס) השייך לאוכלוסייה מיוחדת במכלול הנסיבות מצאתי לנכון להורות על פסילת רישיון נהיגתו. נהיגתו מהוה סכנה למשתמשי הדרך". עתה, עותר המבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הפסילה המנהלית.

המבקש התחיל עבודתו בחברת ההסעות כחודשיים לפני הארוע ובאותו היום הוא עבד לראשונה על האוטובוס המעורב בתאונה וכאשר נתבקש ע"י בעל החברה לקחת את האוטובוס לבצוע מבחן רשוי (טסט), ובזמן שהמתין שבעל החברה יביא לו את המסמכים הנדרשים, הוא חנה בצד הדרך ואז הגיע פקח והורה לו להזיז את האוטובוס, ובשלב זה הוא ירד מהאוטובוס על מנת לשוחח עם הפקח ואז האוטובוס היתדרדר לאחור.

דיון סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"),קובע כי באם היה לקצין מישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד נהג שביצע עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה ניחבל אדם או ניזוק רכוש, רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 יום.

...

הקצין נימק החלטתו, כדלקמן: "לאחר עיון בחומר הראיות ולאחר ששמעתי את דברי הנהג התגבש יסל להגשת כתב אישום בעבירות בהן חשוד הנהג לכאורה ובאחריות לגרימת ת.ד עם נפגעים, חבלה של ממש, לרגע נתון זה הולכת רגל עדיין מאושפזת בבית חולים באורח קשה. לאור התנהגות הנהג עובר לתאונה ולאור התוצאות הקשות ולנוכח העובדה שמדובר בנהג רכב ציבורי (אוטובוס) השייך לאוכלוסייה מיוחדת במכלול הנסיבות מצאתי לנכון להורות על פסילת רישיון נהיגתו. נהיגתו מהווה סכנה למשתמשי הדרך". עתה, עותר המבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הפסילה המנהלית.

לאחר שעניינתי בחומר הראיות שהוצג לפניי הגעתי למסקנה כי בשלב זה לא ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לביסוס אשמתו של המבקש בעבירות המיוחסות לו. אין חולק כי האוטובוס התדרדר לאחור.

אין ספק שקיומו של כשל כזה יש לו זיקה כלשהי לתאונה וכל עוד לא נשלל אחרת מן הראוי כי המבקש ייהנה מספק זה. אני סבור כי בשלב זה קיימת עבודה בוחנית לצורך קביעת האחריות לתאונה שטרם מוצתה עד תום ולכן בשלב זה אין דיי ראיות מספיקות כדי לקבוע אשמת המבקש בתאונה ולכן קביעת הקצין הינה לטעמי מוקדמת מידיי.

בנסיבות אלה, די לטעמי בתקופה של 30 ימים כדי להוות תקופת צינון, ועל כן אני מורה על קיצור הפסילה המנהלית ומעמידה על 30 יום.

התובע יליד 4.5.1974, נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 12.4.2018 עת הוסע באוטובוס חזרה מירדן לישראל לאחר קיום מצוות אלעומרה- עלייה לרגל למכה.

הנתבעת היא מבטחת אוטובוס מסוג דימלרקיזלר מיועד להסעות מיוחדות והנתבע 2 היה נהגו.

התובע הסתייע בשני עדים שנסעו עימו באוטובוס שאת חלקם הכיר במסע הנ"ל. העד מורסי מסארווה שנסע גם כן באותו אוטובוס שימש אחראי על הנסיעה מטעם עמותת אלחאג' ואלעומרה והדריך את הנוסעים.

...

מסקנה זו מבקש ב"כ הנתבעים להסיק לטענתו מהסתירות שבעדויות העדים, מהיכרות מוקדמת שלהם על פי הודעת התובע, זהות תוכן תצהיריהם ומהתנהלותם באולם בית המשפט.

אולם משהמסקנה המתחייבת היא כי לא עלה בידי התובע להציג גרסה, שמהימנותה ומשקלה מטים אותה לטובתו, אין נפקא מינה מהי מידת משקל עדותו של עד ההגנה ואם הוא נופל מהטעמים שמנה ב"כ התובע, ואינני סבורה שכך.

יתר על כן גם אם יקבע שאין בסיס להעדפת גרסה אחת על רעותה בשל תת שכנוע בנכונות כ"א מהגרסאות, תעוגן במקרה זה ההכרעה על פי נטל השכנוע המוטל במקרה זה על התובע, כנאמר בע"א 11100/02 חצור נ' דותן ( 16.2.04 ): "כאמור, גרסאותיהם של שני הצדדים רצופות פירכות וסתירות והן מעוררות שורה של תהיות. הגרסאות בעייתיות במידה כזו, שלא ניתן לומר כי אחת מהן מהימנה יותר מן השנייה. משהגענו למסקנה כי כפות המאזניים מאוינות, הרי ההכרעה תיפול על פי התשובה לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע". לאור כל האמור התביעה נדחית.

התובע, יליד 30/9/97, כבן 9 שנים, נפגע ביום 30/6/04 בתאונת דרכים, שארעה עת נסע באוטובוס ששימש להסעת תלמידים מבית הספר בו למד במושב בית יצחק בחזרה לביתו במושב בארותיים.

המבחנים שנקבעו הותירו שיקול דעת לבית המשפט אשר נדרש לנסיבותיו הספציפיות של כל עניין ועניין, כדי לסייע בידי השופט לפסוק פיצוי רק באותם מקרים מיוחדים בהם ראוי לפסוק פיצוי לנפגע המשני בגין נזקיו הנפשיים בעקבות התאונה.

בגין תחולת עקרון האחריות המוחלטת נקבעו הגבלות על מעגל הניזוקים וסכום הפיצויים.

...

אבהיר, שאין במסקנה משפטית זו, משום עמדה שההורים לא סבלו ולא כאבו את פגיעתו של בנם.

אני דוחה את טענת הנתבעים שהבקשה מוקדמת.

סוף דבר אני מקבלת את הבקשה למינוי מומחה פסיכיאטרי לבדיקת התובע ולקביעת מיגבולתיו ושיעור נכותו בתחום הנפשי, ודוחה את הבקשה למינוי מומחה פסיכיאטרי לבדיקת הורי התובע.