אחריות בעלת כלב לנשיכת קטין

סעיף 41א' לפקודת הנזיקין קובע את אחריות בעליו ומחזיקו דרך קבע של הכלב לנזקים שגורם הכלב, בקובעו כדלקמן: "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים. " סעיף 41ב' לפקודה קובע נסיבות מסויימות שרק בגדרן עשויה לקום הגנה לבעלים, כגון היתגרות של הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את הבעלים את בן זוגו, הורו או ילדו והסגת גבול.

הדברים הם בבחינת קל וחומר בעניינינו, כאשר אחריותם של שני הנתבעים היא אחריות ישירה לתאונה ומכאן שחדלות הפירעון של הנתבעת, ואפילו קטינותו של הנתבע, אינם יכולים להביא לקביעה, כי אין המדובר באחריות "ביחד ולחוד". בחלוקה הפנימית בין שני הנתבעים, אני קובעת, כי הנתבעת שהיא האחראית הן מכוח פקודת הנזיקין והן מכוח חובותיה כאפוטרופסית על הנתבע וכמפקחת עליו, כאשר ניתן להתרשם מעדותה של הנתבעת במישטרה, שהקלה ראש בחובה לצאת עם הכלבה כשזמם לפיה באומרה כי הכלבה לא נשכה כבר הרבה זמן, חבה בשיעור של 80% ואלו הנתבע חב בשיעור של 20%.

...

בנסיבות אלה ובשים לב להוראות סעיף 24 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, ראוי לאסור את פרסום שמות המעורבים וכל פרט מזהה וכך אני מורה.

אולם, נוכח ההלכה העקבית הנוהגת בעניין זה והטעמים שביסוד הלכה זו, מקובלת עליה עמדתו של השופט עמית, כי חדלות הפירעון של העירייה כמעוולת עיקרית, אין בה כדי להועיל למשרד החינוך על דרך של הפטרתו כלפי המערער מן החיוב החל עליו "ביחד ולחוד" עם המעוולים האחרים.

הדברים הם בבחינת קל וחומר בענייננו, כאשר אחריותם של שני הנתבעים היא אחריות ישירה לתאונה ומכאן שחדלות הפרעון של הנתבעת, ואפילו קטינותו של הנתבע, אינם יכולים להביא לקביעה, כי אין המדובר באחריות "ביחד ולחוד". בחלוקה הפנימית בין שני הנתבעים, אני קובעת, כי הנתבעת שהיא האחראית הן מכוח פקודת הנזיקין והן מכוח חובותיה כאפוטרופסית על הנתבע וכמפקחת עליו, כאשר ניתן להתרשם מעדותה של הנתבעת במשטרה, שהקלה ראש בחובה לצאת עם הכלבה כשזמם לפיה באומרה כי הכלבה לא נשכה כבר הרבה זמן, חבה בשיעור של 80% ואלו הנתבע חב בשיעור של 20%.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד סך של 236,000 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום והוצאות בגין חוות דעת מומחים בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום.

ההגנה כופרת בחבות, טוענת ששני הכלבים (כלב אחד מסוג רועה בלגי בבעלות התובע וכלב שני מסוג מעורב בבעלות הנתבע) רבו ביניהם וכשהתובע רצה להפריד בין הכלבים הוא ננשך מבלי יכולת לדעת ממי ננשך, וכי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100% שכן יכול היה להימנע מהנשיכה לולא היה מנסה להפריד בין הכלבים.

בת"א 6850-06 א.נ.(קטינה) נ' אספניולי אלהאם (19.12.10) דחה בית המשפט את טענת ההיתגרות וקבע כי לא הוכח שהתובעת היתגרתה בכלב כשהטענה הייתה שהתובעת עשתה לכלב סימנים עם האצבעות.

לחילופין, שוני זה מסביר את הצורך בחוק המדינה המהוה תקנה בעלת תוקף הלכתי מכוח "דינא דמלכותא דינא". ומן הכלל אל הפרט השאלות העומדות לפנינו:מה היתרחש באמת? מה הקף אחריותו של הנתבע? והאם עומדת לו הגנה כלשהיא על פי הפקודה? סעיף 41א לפקודה מטיל אחריות חמורה על בעלים של כלב או על מחזיק בו דרך קבע, בשל נזק גוף שניגרם על ידי הכלב, והופכת את נטל השיכנוע המקובל בדין.

...

גרסתו קוהרנטית ומהיימנה בעייני ומסתברת יותר ואני דוחה את טענות ההגנה בדבר חוסר מהימנות עדותו של התובע.

טענות ההגנה בסעיף 80 לסיכומיה מקובלים עלי, ומשכך אני סבור שבגין ראש נזק זה ישולם סכום גלובלי של 1,800 ₪.

על אף הכלל לפיו יש לחשב את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות והפסד השכר באופן אקטוארי (ראו ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ''ד מג(3) 875), סבורני כי במקרה ספציפי זה לאור גילו של התובע יש לפסוק סכום גלובאלי, על כן יפצה הנתבע את התובעת בגין תקופת העבר ולעתיד בסך גלובלי של 9,000 ₪, כולל הפסדים סוציאליים ופנסיה.

סוף דבר הן לפי החוק והן לפי המשפט העברי לנתבע אחריות כלפי התובע בגין נזקי הכלב שנגרמו לו. משכך את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, ישלם הנתבע לתובע בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

לטענת התובעת, ביום 22.01.12 היא ננשכה ע"י כלב שבבעלות הנתבעים, המתגוררים ברחוב העצמאות 20 באור עקיבא, עת טיילה ליד בית הנתבעים עם עגלת נכדה התינוק.

לטענת התובעת, הנתבעים הם בעליו של הכלב או מי שהחזיקו בו דרך קבע, ועל כן – מי שנושאים באחריות מוחלטת לנזקיה, לפי סעיף 41א לפקודת הנזיקין.

באשר למקרים בהם נפסקו סכומים גבוהים יותר, אפנה לת"א (ת"א) 37782/03 קנובל נ' סיני, מיום 14.06.06, שם נדון עניינו של קטין בן 5 שננשך ע"י כלב.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ואת כל הראיות, אני מקבלת את התביעה.

לאור כל זאת, אני קובעת כי הנתבעים אחראיים לפצות את התובעת, בגין הנזק שנגרם לה על ידי כלבם.

לפיכך, ובפרט לאור מיקום הצלקות, וגודלן, הגעתי לכלל מסקנה כי לנכות, ככל שנותרה, אין השלכה תיפקודית והיא רלוונטית רק לעניין שיעור הכאב והסבל.

בתוך כך, היתנפל הכלב על הקטין א.א, שנפל ארצה, תוך שנשך אותו בראשו ובשפתיו, וגרר אותו על המדרכה.

כמו כן, בפס"ד אבנת נקבע כי יש להוכיח אף אחריות קונקרטית, שתתקיים כאשר "אובייקטיבית הייתה סכנה מסתברת מאותה חיה ספציפית שהייתה מעורבת במעשה, וכי בנסיבות האובייקטיביות של המקרה לא ננקטו אמצעי זהירות נאותים". זאת יש לבחון בהתאם לטיב החיה ולהתנהגותו של בעל החיה בהקשר לאותו מצב.

מהמפורט לעיל עולה תמונת מצב לפיה הכלב שנשך היה בבעלות הנאשמת במשך 7 שנים לפני הארוע, במהלכם לא נהג מעולם באופן תוקפני ואלים.

...

משכך, משהודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום, למעט סעיף 9 – המסקנה המשפטית הנובעת מעובדות 1-8, אלה הוכחו כלפיה, ואין עוד מקום לנהל הליך הבאת ראיות או בהגשת כל חומר המצוי בתיק החקירה לצורך הוכחתן.

[ראו לעניין זה גם רע"פ 955/07 שדלז נגד מדינת ישראל (20/02/07)] באשר למעשה הרשלנות הנטענת, הפנה בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 55290-03-21 שירום נגד מדינת ישראל (09/06/21) (להלן: "פס"ד שירום") לע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נגד מדינת ישראל (02/03/21), ללימוד בדרך של קל וחומר, בקובעו כך: "..."אין חולק שהתרשלות יכולה להתרחש במחדל כמו במעשה ... ברם, סבורני, כי לא ניתן להטיל אחריות בשל מחדל, מבלי לפרט ולהגדיר מהו המחדל הרשלני, מהי ההתנהגות העוולתית הקונקרטית..." בענייננו, כאמור, היחידה החוקרת לא טרחה לצאת לשטח, לתעד את חצר המערערת ולבחון האם האמצעים בהם נקטה הם סבירים בנסיבות העניין, וזאת בשים לב לגודלו של הכלב ויתר מאפייניו.

כל שציינה המאשימה היא עובדה מספר 2 לעובדות כתב האישום - בו נטען כי ביום האירוע "נפתח שער ביתה של הנאשמת והכלב יצא מתחום חצר הבית לרחוב". כאמור, מאחר והנאשמת הודתה בעובדות כתב האישום, למעט המסקנה המשפטית הנובעת מהן, לא הוגשו ראיות מטעם התביעה ומקור המידע העיקרי המונח לפניי לצורך הכרעה הוא גרסת הנאשמת, אשר הועמדה לחקירה נגדית וכן עדי הגנה שנשמעו מטעמה.

ביום האירוע, מסיבה שאיננה ברורה, ועל אף שעד אותו יום השער היה תמיד נעול ולא נצפתה תקלה במנגנון נעילת השער, נפתח השער בשעות בהן הנאשמת כלל לא הייתה בבית ולאחר שהיא לא עשתה כל שימוש בשער, אלא דווקא בעלה הוא זה שיצא בבוקר תוך שימוש בשער זה. כשאלה פני הדברים, משלא הוכח כי הנאשמת עשתה שימוש בשער באותו היום, וכשאירוע פתיחת השער כך הוא חריג ביותר – אני קובעת כי לא הוכח במידה הנדרשת במשפט הפלילי ביצוע העבירה בה הואשמה הנאשמת.

סוף דבר, אני מורה על זיכוי הנאשמת מחמת הספק, כאמור ברישא להכרעת דין זו. זכות ערעור כחוק ניתנה היום, י"ג תשרי תשפ"ב, 19 ספטמבר 2021, במעמד הצדדים.

השופטת סברה שהשאלה מיהו "מחזיק דרך קבע" בכלב, נגזרת ממידת השייכות, הקרבה והפיקוח - הקיימת או שצריכה להתקיים - בין מי שנטען כי הוא מחזיק בכלב לבין הכלב (ת"א 19396/06 דרורי (קטין) נ' ארמוזה (22.10.09); ת"א (חיפה) 3116/05 אבן צור קרן נ' מלול אשר ואח' (05.02.07), וכן ראו: ת.א. (ת"א) 37782/03 קנובל נ' סיני (14.06.06), שם הביע בית המשפט דעתו כי מבחן החזקת הכלב דרך קבע שלא דרך בעלות על אותו כלב הנו מבחן מידתי הכולל החזקה בפועל, לאורך פרק זמן סביר ומידת האינטיסיביות של הטיפול בכלב, לרבות האכלתו, מתן קורת גג טפול רפואי וכד' המעידים על קרבה מספקת).

עם זאת, ניתן לשיטתו לתבוע גם את הבעלים, אך תביעה כאמור תתאפשר "מקום בו תוכח רשלנות של הבעלים, על-פי המבחנים הרגילים של רשלנות,...". כב' השופט עמית, מביא את הדוגמא, לפיה ראובן מפקיד את כלבו בפנסיון כלבים והכלב נושך צד שלישי, כשבמקרה זה "קשה להלום כי נטיל אחריות הן על בעל פנסיון הכלבים והן על ראובן". מכאן מסיק כב' השופט שנלר ששאלת ההחזקה בכלב קשורה לכאורה, גם להחזקה הפיזית, דהיינו למי שבידוֹ השליטה והפיקוח על הכלב, ובמי שבידיו האמצעים למניעת היזק על-ידי כלב, ובהתאם לשיקולים שפורטו לעיל.

...

המחלוקת בין הצדדים הינה רחבה ועמוקה והיא משתרעת הן לעניין נסיבות האירוע והן לעניין נזקיו של התובע, כאשר לטענת הנתבעת, תהא אשר תהא הכרעת בית המשפט בנוגע לנסיבות האירוע, תביעתו של התובע נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ובהיות התאונה תאונת עבודה והנתבעת הינה מעביד התובע לא זכאי ל- 25% מן הפיצוי ומשכך דינה של התביעה להידחות.

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל, לאחר בחינת מלוא נסיבות העניין, המסקנה המתבקשת היא שדינה של התביעה להידחות, שכן אחריות הנתבעת לא הוכחה.

המסקנה הבלתי נמנעת שגם אם הייתה נקבעת אחריות, לא היה מנוס מן הקביעה שהתביעה נבלעת.

אחר כל האמור לעיל, התביעה נדחית, הן משום שלא הוכחה אחריות, והן משום שהתביעה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.