בנגוד לאחריות נזיקית בגין נשיכת כלב, שלגביה הסדירה פקודת הנזיקין היפוך של נטלי ההוכחה, ויתרה מכך – פטור מוחלט מהוכחת רשלנות – אין הדבר נכון ואיננו חל כלל על אישום פלילי.
פירטתי בקצרה את הדרישות הראייתיות במישור האזרחי לגבי אחריות בעלי כלבים, רק כדי להדגיש שוב, כי באישום פלילי התמונה שונה, וכי הנטל להוכחת כלל הנסיבות, לרבות ההתרשלות, מוטל במלואו על המאשימה.
...
בפתח דברי אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם.
לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במוצגי הצדדים, שקלתי את טענות הצדדים כפי שהוצגו בסיכומיהם, בשים לב להוראות החוק והפסיקה, לגבי סעיפי האישום ובהקשר לנסיבות האירוע, מצאתי, כאמור, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק את האישום על עבירותיו, וכי גרסת הנאשם, שהוצגה עוד בחקירתו במשטרה, עוררה כשלעצמה ספק באשר לטענה כי התרשל.
מצאתי איפה להביא לסיום את דבריו של כב' השופט שפירא באותו עניין, דברים שיפים, לדעתי, גם לענייננו –
"סבור אני כי כאשר מביאים בחשבון את הצעדים שנקט הנאשם למניעת הסכנה, צעדים שאמנם לא הספיקו, כפי שהתברר בדיעבד, אין מקום להכתימו בכתם ההרשעה. העובדה שהכלב הערים עליו ועל המיגון שבנה סביב חצריו ומצא את הדרך לצאת את החצר אינה מעידה כי הוא לא נקט אמצעים סבירים כנדרש, וכפי שיכול היה האדם הסביר לצפות מראש. בהתאם סבור אני כי באמות המידה של המשפט הפלילי אין מקום להטיל בנאשם את כתם ההרשעה. ככל שיידרש הדבר ניתן יהיה לדון ולקבוע את אחריותו למעשה במסגרת ההליך האזרחי. בהחלט יתכן, ואיני קובע דבר בעניין זה, כי שם לא תעמוד לו ההגנה שעומדת לו בהליך זה שבפנינו."
לנוכח כל האמור לעיל - כאמור, הנאשם זכאי.