אחריות בעלי דירה לנזקי שריפה שנגרמו לדירה סמוכה

משסיבת השריפה קשורה עם פריט תכולה שאיננו בבעלות מבוטח התובעת או בחזקתו כי אם בבעלות השוכרים של הדירה או בחזקתם; משהפוליסה אינה מכסה את חבותם של שוכרי הדירה כי אם את חבותו של המבוטח בעל הדירה בלבד, ובהעדר התרשלות או הפרת חובה כלשהיא מצד מבוטח התובעת הקשורה סיבתית לשריפה או לתוצאותיה - אין בסיס לחיוב הנתבעת בנסיבות, גם לא מכוח פרק האחריות כלפי צד שלישי של הפוליסה.

ואולם, כל עוד לא טענה התובעת באופן מפורש בכתב התביעה (ואף לא בחוות דעת המומחה מטעמה) מה הסיבה הספציפית לפרוץ השריפה, וכל עוד עסקינן במבנה מושכר ממנו התפשטה אש אל עבר מבנה סמוך, לפחות ברמת העקרון וברובד המשפטי המופשט, לא מן הנמנע כי תקבע אחריות משפטית משותפת של השוכרים ושל המשכיר, מבוטח הנתבעת, לניזקי השריפה.

יש גם לאבחן את עניין פלדמן מענייננו, שכן שם דובר על זכות השבוב של מבטחת המשכיר ששילמה על נזק למשכיר וניסתה לחזור לשוכר שגרם לשריפה (בשונה ממצב של תביעת מבטחת הניזוק כמו בעניינינו) אל מול הסכם השכירות, ולאור כוונת הצדדים בהסכם השכירות נקבע כי אין זכות שבוב למבטחת זו. לטענת הנתבעת, גם הטענה בדבר "הקצאת סיכונים" בין המשכיר לשוכר היא טענה חדשה שכלל לא הוכחה בפועל, והיא גם מופרכת לגופה שכן משמעותה המעשית היא שכל מבטחת המבטחת דירה המושכרת לאחר נוטלת על עצמה לא רק את הכסוי לאחריות המשכיר אלא גם לאחריות השוכר אף כששם השוכר כלל לא מוזכר בפוליסה.

...

סעיף 4 להנחיות מיום 9.12.1998 קובע כי: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה." כמו כן, בסעיף 4 להנחיות מיום 29.5.2002 צוין כי: "על פי ההכרעה העקרונית הנ"ל (הכוונה להנחיה מיום 9.12.1998 – מר"א), חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות חדשות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה." הנחיות אלו אומצו בפסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (04.05.2006) ונקבע כי יש ליתן להן את תוקפן הראוי, גם ביחס למכתבי דחייה הממוענים לצדדים שלישיים (ר' עוד למשל רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אייש (08.07.2014)).

סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל – דין התביעה כנגד הנתבעת איילון להידחות, וזאת מהטעם שלא הוכחה חבות נזיקית כלשהי של מבוטח הנתבעת, הקשורה סיבתית לנזקי מבוטחי התובעת, ומשחבותם המוכחת של השוכרים כהן לנזקי מבוטחי התובעת ממילא אינה מכוסה בפוליסה שהנפיקה הנתבעת.

עם דחיית התביעה ממילא נדחית עמה גם ההודעה לצדדים שלישיים.

עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר שהוגשה עוד ביוני 2017 בסך 20,340 ₪ נגד המבקש (צ'יצ'יאן) והמשיב (ויטה) על ידי התובעת, בת שבע מנטל ,בגין נזקים שנגרמו לדירתה כתוצאה משריפה שארעה בדירה סמוכה לדירתה.

צ'יצ'יאן היה הבעלים של הדירה ממנה פרצה השריפה וויטה שכר את אותה דירה.

סברה כי אין צורך בכך כי המחלוקת בין הנתבעים "תתברר בחזית דיון אחת אל מול התובעת, וכך תיגזר אחריותו של כל אחד מהם כולל באשר למערך היחסי שבין הנתבעים עצמם". הוגשה הודעת צד ג' נגד אלקטרה.

...

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) כב' השופטת דותן בפסק הדין בערעור קבעה בפועל, כי היתה זו טעות שלא לאפשר משלוח הודעת צד ג' על ידי נתבע אחד לנתבע אחר.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המשאבות ממוקמות בשטח המשותף לכל בעלי הדירות, ובסמוך להן מחנה הנאשמת את רכבה.

הנאשמת נוהגת לכסות את המשאבות בכיסוי רכב, ופעולה זו יוצרת סכנת היתלקחות ועלולה לגרום נזק למשאבות.

זוטי דברים ההגנה טענה שמעשי הנאשמת הם "זוטי דברים" ויש לזכותה בשל כך. זוטי דברים נקבע כסייג לאחריות פלילית – עפ"י סעיף 34יז' לחוק העונשין שזו לשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאנטרס הצבורי, המעשה הוא קל ערך." סייג זה מבוסס על העקרון שהחוק הפלילי אינו עוסק בזוטות.

...

לאחר שבחנתי את הטענות בזיקה לראיות שהובאו במשפט, הגעתי לכלל מסקנה ששני הסייגים לא מתקיימים במקרה דנא.

ובלשון פסק הדין נוסחו הדברים כך: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל באותם מקרים בם אין במעשה מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית [...] הדגש מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי. על פי בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל 'היעדר עניין לציבור'". מן הכלל אל הפרט: טענת ההגנה במבט ראשון, שובת לב. הנאשמת אישה ילידת שנת 1955 עומדת מול המתלונן- גבר צעיר ואין כל ספק שפערי הכוחות שבין השניים הם משמעותיים ומובהקים ונוטים בבירור לטובת המתלונן.

ברם בחינה מדוקדקת יותר של הפרטים מעלה שבהתייחס לסייג, יש להסיק מהעובדות מסקנה שונה ממסקנתו של ב"כ הנאשמת.

סוף דבר אני מרשיע את הנאשמת בתקיפת המתלונן על פי העובדות שפורטו בכתב האישום, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 5,000,000 ₪ בגין ניזקי גוף ורכוש שנגרמו לתובעים עקב שריפה שפרצה בבניין בו שוכנת דירת מגוריהם.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין, שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות לגבי אש", קובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". בעניינינו, אין מחלוקת כי הנזק נגרם עקב אש, אך אין מיוחסת לאיש מהנתבעים הבערת האש או אחריות להבערת האש.

לדברי המומחה מה שדוחף את הגז זו הדיפוזיה (שם, ש' 26-23) משנשאל: "ש. תסביר לי איך הגז עושה את דרכו מכל הדירות בבניין, דוקא לחנות המחשבים שנמצאת במרחק מה, של כמה מטרים לפחות, ממערכת הגז – ז"א יש לנו פער בין מיקום הגז לבין הכניסה לחדר המדריגות, צריך לעבור את כל חדר המדריגות ואז זה בעצם החנות הסמוכה – מכל הדירות הסמוכות שנמצאות פה ופה, למה דוקא שהוא ילך לחנות של המחשבים שנמצאת במרחק כמה מטרים ובפיתולים?

...

לפיכך דין התביעה נגד הנתבע 5 להידחות.

התביעה נגד הנתבעים 4-7 – נדחית.

חרף זאת, החלטתי להקל במידה ניכרת על התובעים וזאת בהתחשב בגילם, במצבם, לרבות בשל אירוע השריפה, ובנזקים שנגרמו להם עקב האירוע, ואסתפק בשל כך בהשתת הוצאות נמוכות פי כמה מההוצאות (הכוללות שכר טרחה והוצאות משפט) שהיה מקום להטילן אלמלא הנסיבות האישיות הנ"ל. בהתחשב בכלל האמור לעיל, אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לכל אחת מהנתבעות 4, 6 ו-7 הוצאות בסכום כולל 20,000 ₪, ולנתבע 5, שלא הגיש חוות דעת, הוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪.

מומחה התובעים המהנדס זיידן קובע מפורשות כי מקור השריפה והגורם לה הוא שקע המקרר "המחובר באופן לא תקני ומסוכן – כאשר הנו מהוה מעין קופסת חיבורים ממנו יוצא כבל עם צנור להזנת המיקרוגל. עקב חיבור רופף נשרף השקע וכל איזור המקרר והמבטח הסמוכים ללוח החשמל הראשי בדירה". אבחן עתה את חווה"ד מטעם הנתבעים והאם היא מתמודדת עם קביעתו של המומחה זיידן.

סע' 39 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". אין חולק כי התובעים הם תופשי המקרקעין הרי הם התגוררו בהם כשוכרים אך יש לבחון מה בדיוק הם תופשים.

לכן אבחן את הנזק שניגרם אם בכלל לתובעים בשל הפרה זו. בנסיבות כאשר מדובר בפנוי מיידי של הדירה לאור השריפה, לא ראיתי כי כניסתו של הנתבע 1 לדירה גרמה לתובעים לנזק כלשהוא, דבר אשר לא הוכח אלא נטען באופן סתמי לפצוי בסך של 10,000 ₪.

...

פיצוי זה הוא תמיד בשיקול דעתו של ביהמ"ש. לאחר ששקלתי את מלוא הנסיבות אני סבור כי מגיע לתובעים פיצוי בגין ראש נזק זה ואני מעמידו ע"ס של 10,000 ₪.

לכן עתירה זו נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן זה שלסילוק סופי ומוחלט של התביעה ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעים את הסך של 105,207 ₪ וכן הוצאות המשפט בגין עלויות המומחים בסך של 9,360 ₪ וכן החזר אגרה כפי ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 16,000 ₪ ומע"מ. הסכומים שפסקתי ישולמו בתוך 30 יום.