אחריות בעל שליטה בתביעות ספאם

עילתן המשותפת – תביעה לפצוי סטאטוטורי בגין קבלת דברי פירסומת שנשלחו לתובעים ללא הסכמתם ובנגוד להוראות סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק התיקשורת), מה שמכונה "spam" (ספם) או "דואר זבל". בתוך כך, מתעוררת שאלת אחריותו האישית של בעל השליטה בחברה למשלוח דואר זבל על ידי החברה.

...

סיכום לאור המפורט לעיל, אני מחליט לדחות את התביעות נגד הנתבע 2, גד ליסר, וכן לדחות את התביעות שכנגד – הכל ללא צו להוצאות.

התביעות נגד נתבעת 1 מתקבלות, באופן שאני מחייב את הנתבעת 1; חברת אור הקסם בע"מ, לשלם לכל אחד מהתובעים את הסכומים המפורטים בסעיף 106 לפסק הדין.

כמו כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות בסך כולל של 500 ₪.

תביעה שעניינה הודעות "ספם" למספר רב של תיבות דואר אלקטרוני שבשליטת התובע.

בתמצית (שתהיה מנוגדת לדרך שבה ביקשו הצדדים להאריך בהליך זה, שהתברר בסדר דין מהיר): התובע, עורך דין במקצועו, טוען לבעלות ב-131 כתובות דואר אלקטרוני, רובן המשויכות לשם המיתחם "tamir.co.il", שאליהן שוגרו סך כולל של 251 הודעות (בין הודעה וארבע הודעות לכל כתובת), כשנה ועד שלוש שנים קודם להגשת התביעה.

זו אוחזת בכתב שיפוי, לקוני בניסוחו (נספח 1 להודעה לצד השלישי): התחייבות טוויסטד לשיפוי הנתבעת בגין סכומים שתשלם בקשר עם מקרים "בהם אנו נתנו את השירותים כמדוורים". כר נרחב לפרשנות כמובן, אולם זו של הנתבעת עדיפה: לא אם הנתבעת במו ידיה דיוורה, אלא נטילת אחריות על כך ששירותים שעבורם משלמת הנתבעת הם בגדר אחריות טוויסטד, בלא קשר לשכירת קבלני משנה בידה.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעת כי לא פעלה בתחום זולת עם טוויסטד, ומכאן שאם אותם גורמים נוספים (שטוויסטד רצתה לצרפם לתביעה, אך לא היה בידה נתיב חוקי לעשות כן בהיות התביעה בסדר דין מהיר) פעלו כקבלניה שלה, לא יהיה בכך לפטור את טוויסטד; כך גם לא כתבי השיפוי שאותם גורמים נוספים מסרו לפי הנטען בידיה של הנתבעת, אם זו לא בחרה לפעול על בסיסם.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 7,000 ₪ בקשר עם ההודעות ששלחה אליו, ועוד 7,000 ₪ הוצאותיו בקשר עם ניהול ההליך, ובסה"כ 14,000 ₪.

משיב 2 הוא מנהלה היחיד של משיבה 1, ומשיב 4 הוא מנהלה היחיד של משיבה 3 ובעל השליטה בה. השניים, לטענת המבקשים, אחראים לפעולותיהן של החברות ולמחדליהן מכוח סעיף 30א לחוק התיקשורת.

המבקשים עתרו בבקשת האישור להצהיר כי המשיבים הפרו את החובה החקוקה בחוק התיקשורת; לחייבם לחדול ממשלוח דברי פירסומת ללא הסכמת הנמענים מראש ובכתב; להורות להם לפרסם את שמם ואת דרכי יצירת הקשר עמם לצורך מתן הודעת סרוב כשהם משגרים "דבר פירסומת"; לחייבם לפצות את המבקשים ואת כל אחד מחברי הקבוצה בסכום התובענה הייצוגית, עשרה מיליון ש"ח, בעד מעשיהם ומחדליהם.

במסמך שכותרתו "טופס פתיחת לקוח והזמנת לידים" הוסבר כי "לידים" הם "[...] מספרי טלפון של מתעניינים בהישתתפות חינם וללא התחייבות בהגרלת הלוטו, אשר יווצרו באמצעות דיוור לסלולרי (SMS) ו/או כל דרך פירסום חוקית אחרת [...]". בתחתית המסמך מופיע כתב שיפוי לפיו הספק – המשיבה 3 – מתחייב לשפות בגין כל חבות כספית שתוטל על המזמין (המשיבה 1) בנושא אופן הדיוור ("ספם").

...

לאחר עיון בהסכם הפשרה שהגישו הצדדים וההשלמות שהתבקשו ביחס לנתונים כפי המתואר לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.

מקובלת עליי עמדת הצדדים כי בנסיבות כפי שתוארו, אין במינוי בודק כדי לתרום לתנאי הפשרה.

סיכום נוכח כל האמור, אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק-דין.

התובעים טוענים כי התובעים ממשים את זכותם ואוכפים את החוק כדי לעצור את תופעת הספם שאותו ביקש המחוקק ובית המשפט לעצור, קל וחומר שיש אנשים שאין להם את הכוח והידע לעשות כן ולכן אין לכך כל חשיבות למספר התביעות שהגישו מכוח חוק התיקשורת.

(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו; (2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק; (3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק; (4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי; (5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין.

ככל והנתבעת מבקשת לטעון כי דברי הפרסומת שוגרו על ידי גורם אחר בשמה ולהסיר מעליה את האחריות, עליה להצביע מי עומד מאחורי שיגור הפרסומת, קל וחומר שהאמור אינו עולה מתוך המסרונים שנשלחו לתובעים ולא ניתן לצפות מהתובעים לתור אחר זהות המפרסם כשכל הפרטים הרלוואנטיים נמצאים בשליטתה.

...

סוף דבר 34.

   בנסיבות האמורות, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 12,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

יתרה מזו, המשיבים טוענים, כי מעולם לא הוגשה נגדם תביעת "ספם". המשיבים סבורים, כי בנסיבות העניין עומדת להם הגנת בעל חוזה מכוחה הם פטורים מאחריות מכוח סעיף 15 לפקודת הנזיקין.

הסעיף למעשה פוטר את המתקשר בחוזה "המזמין", עם קבלן עצמאי לשם ביצוע עבודה מסוימת, מנשיאה באחריות לעוולה שצמחה מבצוע העבודה על ידי הקבלן, למעט במקרים המנויים שם. על מהות הפטור ומהותם של החריגים הקבועים בסעיף, עמדה כב' השופטת ברון בעיניין סמארט קלאב, פסקות 14-13 כך: "הפטור המעוגן בסעיף 15 לפקודת הנזיקין מבוסס על ההנחה שהמזמין אינו שולט בפעילות הקבלן שעימו היתקשר או באופן שבו הוא מבצע את עבודתו (שלעיתים מבוצעת אף על ידי קבלן משנה), ולכן אין הצדקה להטיל על המזמין חבות בנזיקין בגין אופן ביצוע הפעולה; זאת, בין היתר, כדי למנוע "גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה" [.

...

אשר על כן, אף החריגים הקבועים בסעיפים 15(1) ו-15(5) לפקודת הנזיקין, אינם חלים בעניין זה. המסקנה העולה מכל האמור לעיל, היא כי לא ניתן לחוב את המשיבים-המזמינים, בגין מעשים שביצעה "קלאבלי" כספק פרסום עבורם, אף אם מעשים אלו מהווים בסופו של דבר עוולה.

נוכח כל האמור לעיל, עולה כי המבקש לא הניח תשתית לכאורית מספקת לביסוס הבקשה, בהעדר הוכחת עילת תביעה אישית כנגד המשיבים ויריבות מולם.

סוף דבר, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.