אחריות בעל רכב על צילום מהירות מופרזת

על כן, עינינו הרואות כי סעיף 225א(א2) לחוק קובע כי בעבירה שהחשד לביצועה מבוסס על צלום רכב ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות פלילית לעבירה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם לא עברה שנה מיום ביצוע העבירה או אם לא חלפו שלושה חודשים מהמועד שבו הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות, לפי המאוחר, ובילבד שלא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.

מה עוד, כי מאחר ומדובר על עבירות מהירות שתועדו במצלמה, הרי שהדבר מייתר במידה רבה מבחינת הנאשם את הצורך לנסות לשחזר את אשר ארע באותם מקרים בשל הזמן הרב שחלף מאז.

...

אשר על כן, אני דוחה את בקשת הנאשם לביטול כתבי האישום מחמת טענת התיישנות וטענת השיהוי.

<#5#> החלטה אני מורה על איחוד הדיון בתיק זה יחד עם תיק 3121-06-15.

במידה והוא כופר ואומר שלא הוא נהג, והוא יוצא מורשע, הרי מכאן שהאמינות שלו שווה לרצפה.

הנאשמת כפרה במיוחס לה מאחר ולטענתה שהתה בחו"ל ביום ביצוע העבירה ואדם אחר נהג ברכב וביצע לכאורה את עבירת המהירות.

לפיכך, חלה על הנאשמת האחריות המוטלת על בעל רכב באשר הוא, כאמור בסע' 27(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לפיה, אם נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה למעט אם הוכיח מי נהג ברכב, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב או הוכח שהרכב נילקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

כששקלתי את כלל הנתונים שבפניי, ובהנתן שעסקינן בהטלת אחריות פלילית שלא מכוח מעשה מוכח כלשהוא של הנאשמת (תעוד במצלמת מהירות), אלא אך על סמך רישומה כבעלים של הרכב, דבר אשר יש בו כדי להצדיק גישה גמישה יותר, סבורני כי הומצאו מטעמה די ראיות שיש בהצטברותם כדי להביא למסקנה כי הנאשמת עמדה בנטל לסתירת החזקה: הנאשמת הוכיחה כי ביום ביצוע העבירה, 20/8/15, שהתה בירדן והמציאה צלום חותמת על גבי דרכונה שמעיד על כך (נ/1).

...

כששקלתי את כלל הנתונים שבפניי, ובהינתן שעסקינן בהטלת אחריות פלילית שלא מכוח מעשה מוכח כלשהו של הנאשמת (תיעוד במצלמת מהירות), אלא אך על סמך רישומה כבעלים של הרכב, דבר אשר יש בו כדי להצדיק גישה גמישה יותר, סבורני כי הומצאו מטעמה די ראיות שיש בהצטברותם כדי להביא למסקנה כי הנאשמת עמדה בנטל לסתירת החזקה: הנאשמת הוכיחה כי ביום ביצוע העבירה, 20/8/15, שהתה בירדן והמציאה צילום חותמת על גבי דרכונה שמעיד על כך (נ/1).

ראשית דבר: בהמשך להחלטתי מיום 20/02/18, לפיה הוריתי על זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו לאחר שמיעת הראיות בתיק, להלן נימוקיי להחלטה הנ"ל: נסיבת המקרה: כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו ביום 31/01/16 ביצע עבירת מהירות, וזאת בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות").

לפיכך, חלה האחריות המוטלת על בעל רכב באשר הוא, כאמור בסע' 27(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לפיה, אם נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה למעט אם הוכיח מי נהג ברכב, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב או הוכח שהרכב נילקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

שנית, חזוק לעדות זו ניתנה מפי הנאשם עצמו, אשר העיד כי קנה את הרכב ומסר אותו לאביו לצורכי עבודה, וכאשר התבשר על דו"ח המהירות שניתן, פנה לאביו וזה ענה לו כי חסאן הוא זה שנהג ברכב וצולם ע"י מצלמת המהירות.

...

במקרה דנן, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים והעדויות, סבורני כי הצליח הנאשם להוכיח את גרסתו ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו ולהפריך את חזקת הבעלות אשר בסע' 27(ב) לפקודה: ראשית, עפ"י עדותו של אבי הנאשם, מר עיסאם אחמד, עולה כי אבי הנאשם היה משתמש באופן קבוע ברכבו של הנאשם והרכב היה רק בשימושו, וביום האירוע עצמו, 31/01/16, העיד כי הרכב היה במחיצתו ומי שנהג ברכב היה עובד שלו בשם חאסן אשר היה נוהג עבורו ברכב באופן קבע.

על שם המבקש נרשם דוח בגין עבירת מהירות שהחשד לביצועה מבוסס על צלום רכב באמצעות מצלמת א/3, מיום 15.5.21.

סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, שעניינו מסירת הודעה בעבירות תעבורה, קובע כי - (א) עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בבצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.

סעיף 225א(א1) קובע כי – (א1) היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צלום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן: (1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפיסקה (2); עולה, אפוא, כי במקרה שמדובר בעבירת תעבורה המבוססת על צלום רכב, על המשיבה לשלוח לבעל הרכב את כתב האישום וההזמנה לדין בתוך 4 חודשים מיום ביצוע העבירה.

בעניינינו, נגד המבקש הוגש כתב אישום והזמנה לדין בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 153 קמ"ש, במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 90 קמ"ש. כעולה מכתב האישום, העבירה מבוססת על צלום הרכב באמצעות מצלמת א/3.

...

אני סבורה, כפי שעולה מהפסיקה המצוינת, כי יש לראות בפלט דותן המשטרתי "רשומה מוסדית". כעולה מפלט דותן, אותו צרפה המשיבה, כתב האישום נשלח למבקש וחזר כ"לא נדרש", ביום 17.6.21.

בנסיבות אלה, ונוכח אינטרס הציבור במיצוי הדין עם המבקש, בפרט בעבירה החמורה שמיוחסת לו, אני סבורה כי אין כל פסול לדלות מפלט מערכת דותן נתונים נוספים שיש בהם לשפוך אור על הסוגיה שלפני, בהם, המועד הראשון בו הומצא כתב האישום לנאשם.

מכל האמור מעלה, דינה של טענת ההתיישנות שהעלה המבקש להידחות.

נוכח דחיית הטענה המקדמית, אני קובעת דיון למתן מענה לכתב האישום ליום 26.11.23 בשעה 11:00.

בהחלטה נדחתה בקשתה של המערערת להארכת מועד להשפט בגין עבירת מהירות מיום 14/1/2023, בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) שבוצעה ברכב שבבעלותה.

בצד זאת, חשוב לעמוד גם על ההוראה שקבלה ביטוי בסע' 225א(א) לחסד"פ המאריכה את תקופת ההתיישנות , אשר לפיה: "בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה." ועוד, בהתאם לסע' 225א(א1) לחסד"פ בעבירת תעבורה שהחשד לביצועה מבוסס על צלום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודת התעבורה, כפי ענייננו, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס לא נשלחו ועברה תקופה של 4 חודשים או 6 חודשים ברכב חדש.

...

כפי שהקדמתי, אין להשלים עם הותרתו של עיוות דין הגם שמסקנה גורפת לא מתיישבת עם הוראת המחוקק ואף הופכת חלופה זו לאות מתה – דבר שאין להלום.

לאור האמור, שעה שלא יכולה להיות מחלוקת כי המערערת לא נהגה ברכב והותרת המצב על כנו עלולה להסב לה עיוות דין; כן משלא נראה כי בהגשת הבקשה לביהמ"ש קמא דבק שיהוי רב שיצדיק את דחייתה, וגם מהטעם שניתן לרפא את האיחור הקל בהגשת הבקשה באמצעות חיוב המערערת בתשלום הוצאות לאוצר המדינה, כפי שהציעה המערערת עצמה - הוצאות שגם יעבירו מסר מרתיע ויעודדו את המערערת וכל חברה אחרת המחזיקה בצי רכבים להתנהל באופן תקין ולהקפיד על המועדים (ראו מיני רבים : המ"ש 13061-08-23 (תעבורה-מרכז) דומיקאר בע"מ נ' מדינת ישראל (4.9.23); המ"ש (תעבורה- חיפה) 12670-08023 דומיקאר בע"מ נ' מדינת ישראל (17.10.23)) – אני סבור כי נכון לקבל את הערעור.

סוף דבר לאור זאת, מקבל את הערעור, וכפועל יוצא מכך ועל יסוד הסכמת הצדדים, גם יתר הערעורים שהדיון בהם אוחד עם הליך זה יתקבלו בכך שתינתן למערערת הארכת המועד להישפט המבוקשת, וכל זאת בכפוף לכך שביחס לכל אחד מהדו"חות תשלם המערערת הוצאות לאוצר המדינה בסך 500 ₪ תוך 21 יום מהיום.