אחריות בעל רכב לנפילה תוך כדי יציאה מהמכונית

תוך כדי החלפת הגלגל הג'ק נפל והרכב נפל על שתי ידיו.

את נתבע מס' 1 , הבעלים של הרכב, הוא בכלל לא הכיר.

כפועל יוצא אני קובעת כי נתבעת 2 מבטחת הרכב אחראית לפצות את התובע בגין נזקיו.

...

נוכח כל האמור, אני סבורה כי יש לפצות את התובע בגין הפסדי השכר לעתיד בסכום גלובלי.

בשים לב לכל האמור לעיל, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסד השכר לעתיד על 125,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,500 ₪ וכן אגרת משפט ששולמה עם פתיחת ההליך.

לדבריה, רכבה חנה בחנייה הפרטית של הבית וכאשר פתחה את דלת הרכב ותוך כדי שנכנסה לרכב, מעדה, הקרסול היתקפל והיא נפלה על ריצפת החנייה.

טענות הצדדים לטענת התובעת, מדובר בעובדת מסורה בעלת אחריות לתשלום זכויות לחברי סגל אקדמי בכירים שהייתה מצויה בסיטואציה אישית מורכבת ואף על פי כן היתעקשה להגיע למקום עבודתה על מנת להשלים את עבודתה.

תמיכה לטענתה זו מוצאת התובעת בעובדה כי פגיעה המתרחשת תוך כדי עלייה או ירידה מרכב מוכרת כ"תאונת דרכים" על פי הפלת"ד. בפרשת אלטמן, דן בית הדין הארצי בנסיבות זהות מאוד לנדון בעניינינו וקבע כהאי לישנא: "שעה שלטענת המערער, שאין חולק כי הוא במעמד של שכיר, הוא נפגע בעת העליה לרכבו המצוי בשטח מעונו, הרי שהמערער טרם יצא משטח המעון. משכך לא חל עליו הביטוח מכח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ''ה-1995 (להלן-החוק), המחיל את ביטוח נפגעי העבודה על מי שיצא משטח המעון אל עבודתו. לא מצאנו שוני ממשי בין המקרה של המערער לבין זה שנידון בעיניין מחמוד (עב''ל (ארצי) 11280-05-17) ד''ר חמוד מחמוד – המוסד לביטוח לאומי (28.12.17)). אין בידינו לקבל את הטענה כי עצם הכניסה לרכב מנתקת את המערער משטח המעון ומהוה את תחילת ביטוחו לפי סעיף 80(1) לחוק. קבלת עמדה זו תוביל לתוצאה שתחייב לבחון כל מעידה אגב כניסה או יציאה מהרכב בשטח המעון הפרטי האם היא תוצאה של תיחזוקה לקויה של שטח החניה אם לאו. ברי כי בחינה שכזו אינה מעשית ואינה נובעת מהתכלית של ביטוח מפני סכוני הדרך" (עב"ל 11013-04-19 יונתן אלטמן – המוסד (30.4.20)); הדגשה שלי – י.א.ש.).

...

התובעת הסבירה כי חזרה לביתה היות שרכשה מספר מוצרים וביקשה להביא אותם לבית שבו מתארח בנה שהגיע מחו"ל ומכלל הנסיבות לרבות עדותה של התובעת שהייתה מהימנה, שוכנעתי כי התובעת אכן יצאה מביתה על מנת לשוב לעבודתה.

תמיכה לטענתה זו מוצאת התובעת בעובדה כי פגיעה המתרחשת תוך כדי עלייה או ירידה מרכב מוכרת כ"תאונת דרכים" על פי הפלת"ד. בפרשת אלטמן, דן בית הדין הארצי בנסיבות זהות מאוד לנדון בענייננו וקבע כהאי לישנא: "שעה שלטענת המערער, שאין חולק כי הוא במעמד של שכיר, הוא נפגע בעת העליה לרכבו המצוי בשטח מעונו, הרי שהמערער טרם יצא משטח המעון. משכך לא חל עליו הביטוח מכח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ''ה-1995 (להלן-החוק), המחיל את ביטוח נפגעי העבודה על מי שיצא משטח המעון אל עבודתו. לא מצאנו שוני ממשי בין המקרה של המערער לבין זה שנדון בעניין מחמוד (עב''ל (ארצי) 11280-05-17) ד''ר חמוד מחמוד – המוסד לביטוח לאומי (28.12.17)). אין בידינו לקבל את הטענה כי עצם הכניסה לרכב מנתקת את המערער משטח המעון ומהווה את תחילת ביטוחו לפי סעיף 80(1) לחוק. קבלת עמדה זו תוביל לתוצאה שתחייב לבחון כל מעידה אגב כניסה או יציאה מהרכב בשטח המעון הפרטי האם היא תוצאה של תחזוקה לקויה של שטח החניה אם לאו. ברי כי בחינה שכזו אינה מעשית ואינה נובעת מהתכלית של ביטוח מפני סיכוני הדרך" (עב"ל 11013-04-19 יונתן אלטמן – המוסד (30.4.20)); הדגשה שלי – י.א.ש.).

על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

הוא ציין בפני צד ג' כי התובעת אמנם נסעה עימו לפני היתרחשות התאונה, אולם בסמוך לפני התרחשותה היא יצאה מהרכב על מנת לגשת לבנק, תוך שהם קבעו כי הוא יאסוף אותה בנקודה רחוקה יותר בהמשך, בתחנת דלק "פז", כך שבמועד התאונה היא לא היתה בתוך הרכב.

לאור דברים אלו טוענת קרנית, בצדק, כי אין לתת משקל כלשהוא לעדות הנתבע ומשכך עדותה של התובעת הנה עדות יחידה של בעלת דין, אשר נפלו בה סתירות, ולפיכך אין די בה כדי להוכיח את טענת התובעת בדבר מעורבותה בתאונה.

אינני מוצאת שיש בהודעות שנגבו מהתובעת והנתבע במישטרה כדי לחזק את גרסת התובעת שכן גרסת התובעת, כפי שנמסרה במישטרה (ואשר עליה חזרה בתצהירה), לא תואמת באופן מלא את עדותה, שכן שם מסרה: "...עצרנו ברמזור אדום, ישבתי במושב הימיני עם חגורה. לאחר כמה דקות הרגשתי טילטלה מהרכב מאחוריי, בעלי הגיע למקום התאונה, לקח אותה לביה"ח כרמל". (נספח "ב" לתצהירה).

באשר לחבות צד ג' 2, הבעלים הרשום, הרי שחלה לגביו הוראת לסעיף 2(ב) לחוק הפלת"ד הקובע כי "היה השמוש ברכב על פי היתר מבעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השמוש". לא שוכנעתי מכנות טענתו של צד ג' כי בדק בכל שנה ווידא עם הנתבע שאכן נערך ביטוח לרכב, ובחקירתו משנשאל האם בדק ו/או ביקש לראות כי קיימת תעודת ביטוח תקפה והשיב: "אני לא ביקשתי לראות את התעודה אלא סמכתי על זה שיש ביטוח" (עמ' 34 שורות 10-11), כאשר הסתמכותו נבעה מכך שידע שהרכב עבר טסט שנתי ולפיכך הניח שהביטוח היה תקף בשל ידיעתו כי הדבר נבדק במהלך הטסט.

...

בנוסף שוכנעתי, בניגוד לגרסת צד ג' כי כתב ההתחייבות נערך לאחר שהנתבע קיבל דו"ח (עמ' 30 שורות 10-15) כי כתב ההתחייבות נערך רק לאחר התרחשות התאונה, כפי שהדבר עולה ברורות מתמלול חקירת צד ג' כי במועד שנחקר ע"י החוקר, חודש 1/15, לא היה בידיו מסמך דומה לכתב ההתחייבות (עמ' 15-16 לנ/4א).

לסיכום תביעת התובעת נדחית ואני מחייבת אותה לשאת בהוצאות הצדדים האחרים כדלקמן: התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות בסך כולל של 7,000 ₪ התובעת תשלם לצד ג' הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪ סכומים אלו כוללים את (כולל ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 8.5.18).

אינני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבע 1 לאור כל האמור לעיל.

תוך כדי כך, נגרם לרכב נזק כבד.

חוקר הנתבעת –סעדה אישר בחקירתו שהארוע התאונתי אכן אירע כפי שתואר דהיינו נפל לתעלה והתהפך על צידו , חולץ מהתעלה באמצעות מנוף ונגרר לחניון המשטרתי: "ש. נקטת בפעולות חקירה כדי לנסות ולמצוא מהי הגרסה. מה קרה שם. פנית לגרר.

איך הוא יצא מהרכב? מה זה יצא? ניסנו לשלוף אותו, ניסנו זה אני לבד, ניסיתי מהגג, הרכב היה הפוך, הדלת הצידה.

הילכת ואמרת לערן שינסה? הייתי בן 16-17 הוא היה יותר גדול ממני , יותר אחראי ממני הוא נשאר שם", פ' עמ' 14 ש' 1-14.

ערן הצהיר שהגיע למקום התאונה ומתצהירו ניתן להבין כי מצא את הנהג מחוץ לרכב: בעדותו העיד שהגיע למקום התאונה שלומי וחבר שלו כבר הוציאו את התובע (הנהג מהרכב) : "כשהגעתי לשם שלומי וחבר שלו הוציאו את התובע מהרכב. הוא היה מטושטש. זו שכונה חדשה שנבנתה והגיעו חברים שלו ולקחו אותו למיון. הלכתי לרכב לרוקן שם דברים בעלי ערך לפני שמנוף יגיע להרים את הרכב". פ' עמ' 15 ש' 32-34.

...

היוצא מן האמור כי התובעת עמדה בנטל השכנוע הנדרש ממנה במשפט האזרחי ומנגד לא שוכנעתי שיש בסתירות ובספיקות ו/או במחדלי התובעת בהבאת העדים כדי להטות את כפות המאזניים לדחיית התביעה כל שכן כאשר לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל השכנוע המוגבר כאמור בפרשת זיקרי (לעיל) להראות כי התובעת ו/או בעלה נהגו בכוונת מרמה.

על כן, אני מקבל את התביעה .

לפיכך אני מחייב את הנתבעת בסכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה שבין 7.12.17 ועד מועד פסק הדין בניכוי התמורה של שרידי הרכב שנמכרו.

לא נעלם מעיני, כי בכתב האישום נטען כי התובע יצא מהרכב לאחר שהנתבע דרש ממנו לשלם לו "את מה שמגיע לו", ורק אז הכה אותו הנתבע באגרופיו, בעוד שבעדותו בבית המשפט מסר התובע כי הנתבע חבט בו באגרופיו בעודו במונית ורק בעקבות זאת יצא ממנה.

גירסתו של התובע ביחס לארועי כתב התביעה נתמכת בעובדות כתב האישום, בהן הודה הנתבע והורשע על פי הודאתו; בעניינינו חלות הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), שזו לשונו: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." ואילו סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע כי - "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין." למעלה מן הדרוש - שכן לא נטען אחרת על ידי הנתבע - יובהר, כי סעיף 42א לפקודת הראיות חל גם במקרה בו ההרשעה בוטלה: בע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4) 1 [14.10.1987] קבעה כב' השופטת מרים בן פורת: "אכן, סעיף 42א לפקודת הראיות לפי לשונו מדבר על פסק דין פלילי אשר מרשיע את הנאשם. תנאי זה לא סתם נידרש. הרשעה בפלילים חייבת כידוע להישען על ראיות, אשר הוכחו מעל לכל ספק סביר. זה השיקול המונח ביסוד הכשרתה של הרשעה כזאת כראיה לפי הסעיף הנ"ל בהליך אזרחי, שהרי בו נידרשת הכרעה אך על יסוד מאזן ההסתברויות בלבד [...] זה ההגיון הצריך לעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרק פסק דין פלילי "מרשיע" במובן סעיף 42א לפקודת הראיות מהו.

בנוסף, בעוד שעל פי כתב האישום, משקפיו של התובע נישברו בעת שנפלו לקרקע תוך כדי מאבק בין השניים - עניין שנעדר, כאמור, מכתב ההגנה לחלוטין, הרי שבעדותו בבית המשפט טען הנתבע כי אלו נישברו בעת שהנתבע נפל לקרקע - לאחר שהתובע קפץ על גבו - ובעת שניסה לבלום את הנפילה בידו היחידה, האוחזת בהם.

...

בשים לב לדבריי לעיל בדבר אמינותו של הנתבע, אין בידי לקבל טענה זו מפיו ללא סיוע נוסף לה. הוצאות משפט סבורתני, כי לאור הודאתו של הנתבע בעובדות כתב האישום, לא היה מקום להגיש את כתב התביעה-שכנגד; דבר אחד הוא לטעון לאשם תורם (מה שלא נעשה בפועל) או לכך שהתנהגות התובע הביאה לאשמו של הנתבע, כפי שנטען בכתב ההגנה; אולם דבר אחר הוא לטעון לתקיפה מצדו של התובע, כפי שטען הנתבע בתביעה-שכנגד, בניגוד מוחלט לעובדות כתב האישום בהן הודה.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת, ובמסגרתה אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 42,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ וכן החזר האגרה ששולמה.

התביעה-שכנגד נדחית.