אחריות בעל עסק בגין הפעלת עסק ללא אישור כבאות

בשל המשך הבירוקרטיה ואי מתן אישור קבוע להפעלת העסק, חרף עמידה בכל הדרישות והתקנים, המשיך התובע להפעיל את העסק באופן חלקי ללא קבלת רישיון קבוע ובעקבות כך הערייה הגישה נגד התובע ונגד החברה כתב אישום בגין הפעלת עסק ללא רישיון.

החוק הטיל את הסמכות לעניין בטיחות האש על הרשות ואף הגדיר את חובותיה לעניין זה, אולם האחריות לקיום ההוראות בעיניין בטיחות והצלה חלה על בעל הנכס ועל המחזיק בנכס.

בהתאם לפירוט בצו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי) תשנ"ה-1995, לעסק כמוגדר בפריט 7.9 לצוו, נידרשת קבלת חוות דעת רשות הכבאות באשר לקיומם של "קיום הדינים הנוגעים לכבאות". לאחר הגשת בקשה לקבלת רישיון עסק לעסק טעון אישור רשות הכבאות, פונה הרשות המקומית לרשות הכבאות בבקשה לקבלת חוות דעת לרישיון עסק בה מפורטים פרטי בעל העסק וסיווג העסק, על בסיס נתונים אלה מתבצעת בדיקת הרשות.

...

סוף דבר העולה מהמקובץ הוא כי מדובר בתביעה שהוגשה מלכתחילה בלא שהייתה לתובע עילת תביעה אמיתית, כאשר התובע ניסה להפרע מהנתבעות את תוצאות כשלון עסקיו וירידת השקעתו לטימיון עת ניסה למצוא בנתבעות "כיס עמוק" מהן יוכל לגבות את הפסדיו.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה נגד שתי הנתבעות.

לעניין ההוצאות התובע ישלם לעירייה הוצאות בסך של 80,000 ₪.

האם היה מקום להוצאת אישור איכלוס על יסוד אישור הכבאות מחודש 2/20215 אין עוד מחלוקת כי בהתאם להחלטת וועדת הערר מיום 5.2.2014 היה על הנתבעת להפיק לתובעת אישור איכלוס "בכפוף להצגת אישור כיבוי עדכני". אין גם מחלוקת כי התובעת המציאה לנתבעת אישור של הרשות הארצית לכבאות והצלה מיום 10.2.2015, שבו נרשם כך: "1. בהתאם למימצאי הבקורת שנערכה בעסק בתאריך 26/01/2015 אין היתנגדות לרשות הכבאות שרשות הרשוי תנפיק רשיון עסק/היתר זמני/ חידוש רשיון בכפוף לתנאים שעל בעל העסק למלא כמפורט:

בכל הקשור לטענה, ולפיה מדובר באישור להוצאת אישור לרישיון עסק, ולא באישור לאיכלוס הנכס, וכי מדובר בשני אישורים שונים, יש לומר כי אינני מקבל גם טענה זו. לא יכולה להיות מחלוקת כי לצורך הפעלת העסק נידרש איכלוסו על ידי בעל העסק.

המבחנים בעיניין זה נקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 803 (2007), שם נקבע, כי "פעולה של רשות מנהלית – למצער כזו שפגעה בזכויות-יסוד של אדם – ומקורה בהפעלתו של שיקול הדעת המסור בידי הרשות, אך היא אינה מידתית או שאין הורתה בתכלית ראויה, מן הדין כי תחשוף את הרשות לא רק לבקורת שיפוטית במישור המינהלי, כי אם גם לאפשרות הטלתה של אחריות במישור הנזיקי." בית המשפט קבע שלושה מבחנים מצטברים, שעל יסודם נבחנת סבירות החלטת הרשות המנהלית, שאחד מהם הוא קיומה של יחסיות בין הפעולה שננקטה, ובעניינינו הסרוב לייתן אישור איכלוס, לבין הנזק שניגרם, ובעניינינו העידר אפשרות של התובעת להנות מן הנכס שבבעלותה.

...

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בסכום של 59,250 ₪, בגין אובדן דמי שכירות.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 12,000 ₪.

השוכר מתחייב על חשבונו לפעול להשגת היתר לשימוש חורג ורישיון עסק לפעילות במושכר ובמידה והשוכר ייאלץ להפסיק השמוש בגין העדר היתר לשימוש חורג ו/או העדר רישיון עסק לא יהווה הדבר הפרת הסכם מצד המשכירה ולשוכר לא תהיה כל טענה ו/או דרישה כלפי השוכר.

" א.2 – ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעיניין צו הסגירה ביום 12.2.2017 הורשעו חברת סינגריה וגב' כץ מריאנה בעבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רשוי עסקים") בשל הפעלת עסק במושכר ללא רישיון עסק (הכרעת הדין צורפה כנספח ד' לתצהירי התובעת).

בתגובת העיריה מיום 24.4.2018 צוין כי לעסק חסרים אישורים של משרד הבריאות, שירותי הכבאות ומשטרת ישראל.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעת הודתה בחבותה ואחריותה להוצאת היתר לשימוש חורג כעולה ממכתב מר פריצקר לעריית חיפה מיום 3.9.2018, שם נכתב "אני מטפלים בכל הכרוך בהוצאת אישור חורג למסעדה שבמקום. לפיכך, נבקשכם, בנתיים לאשר רישיון עסק לבקשת מפעילי המקום" (נספח ח' לתצהירי התובעת).

במכתב מיום 31.12.2018 טענה התובעת כי "חרף האמור בסעיף 5.5 להסכם השכירות, ובהתאם להוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ברי כי חובת תום הלב בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עומדת לחובת מרשך, אשר לאור היותה בעלת הנכס נשוא הסכם השכירות, לפתחה רובצת האחריות לטפול בהיתר לשימוש חורג בנכס" (סעיף 3 למכתב).

...

אני דוחה את טענת התובעת להפסד הכנסה.

ה - סופו של דבר אשר על כן, מכל אחד מהטעמים שהובאו לעיל ומכולם כאחד, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

נאשם 2 כמנהל על של המלון ובעל המניות של החברה בעלת המבנה (מלונות מור נעמה בע"מ), המשיך להפעיל את בית המלון ללא רישיון עסק משך כל השנים בעצמו ו/או ע"י אחרים מטעמו, תוך החלפת חברות בזיקה להליכים שננקטים בעיניין העסק כדי להיתחמק מהליכים משפטיים, להיתחמק מאישומים על הפרת צוים ולדחות שוב ושוב את מועד הסגירה (על אף שנקבע כאמור כי חילופי מחזיקים אינם עילה לאי קיום צו שפוטי).

לזכותם של הנאשמים יצוין מאידך כי בשנים שחלפו מהמועד בו ניתנו ההחלטות הקודמות ועד היום חלו שינויים משמעותיים והושקעו כספים רבים, שקידמו את העסק לקראת קבלת רישיון עסק, ולאחרונה, ימים ספורים לפני מועד הטיעונים לעונש התקבלו אישור כבאות והצלה (מוצג נ/6 מיום 16.4.23), אישור מישטרה (מוצג נ/7 מיום 3.4.23), אישור המשרד להגנת הסביבה בתנאים, המסמך בו פורטו התנאים לא הוגש (מוצג נ/9 מיום 9.3.23), אישור נגישות (מוצג נ/10 מיום 19.10.22) ואישור משרד הבריאות המאשר רישיון עסק בתנאים המפורטים (מוצג נ/8 מיום 5.2.23).

בעפ"א 4969-04-20 כוכבי הצפון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (4.6.20) בית המשפט דחה ערעור שהוגש על גזר דין במסגרתו נקבע בגין הפעלת עסק ללא רישיון של מזנון ומשקאות משכרים במשך כשנה מיתחם קנס שנע בין 3,000 ₪ ל – 20,000 ₪ והוטל על כל אחד מהמערערים קנס בסך 8,000 ₪ (ובסה"כ 24,000 ₪).

הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, נאשם 2 טען שנאשמת 1 לא הייתה פעילה, שהוא לא ניהל את המלון ולא קשור לנאשמת, כל הטענות נדחו בהכרעת דין מכל וכל, אך הנאשם שב על טענותיו גם לאחר הכרעת הדין בנסגרת הטיעונים לעונש ולא לקח אחריות על מעשיו ומעשי הנאשמת 1.

הוא הגיש בקשה לרישיון עסק וטען שהבקשה אושרה על אף שלא נחתמה ועל אף שהוא יודע שההליך לא הסתיים והוא פועל לסיומו, הוא הציג מיסמך שכותרתו היתר בניה שאינו חתום ע"י יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה והציג מצג כאילו הבניה תואמת היתר בניה, תוך שהוא יודע שבהמשך היו התכתבויות בנושא הבקשה ואף הגיש מסמכים המעידים על כך ותוך שהוא יודע שלא ניתן אישור הוועדה המקומית לתיכנון ובניה לבקשה לרישיון עסק בשל חריגות בניה.

...

ערעור שהוגש על החלטת בית המשפט, נדחה, תוך שנקבע בין היתר: "הטענות המושמעות על ידי המערערים במהלך השנים, דומות להפליא. המערערים יוצרים מצג חסר בסיס ממשי, לפיו האישורים הנדרשים עומדים בפתח, תוך שימוש בטענות משתנות וחסרות בסיס ראייתי אף הן". (מוצג ת/33) בית המשפט התייחס בהחלטתו לטענת הנאשמת כי המקום הושכר לשוכרת בשם קפה ג'ון 13 בע"מ וקבע: "חילופי מחזיקים אינה עילה לאי קיום צווים שיפוטיים". בסיפת ההחלטה נקבע ביחס למבקשת, מלונות מור נעמה בע"מ ולמנהלה, מר משה מזרחי (הנאשם): "מכל המקובץ עולה כי הבקשה מחוסרת כל בסיס, הן עובדתי והן משפטי, שכן נמצא כי המבקשת שבה והעלתה טענות אשר, כפי שציין כב' השופט צלקובניק, כבר נטענו בעבר וכי ההליכים בעניינה נמשכים מזה כעשור שנים מהם עולה תמונה קשה לפיה הן המבקשת והן מנהלה, מר משה מזרחי, ממשיכים לנהל את המלון נשוא הבקשה בין אם בפועל ובין אם על ידי שמאפשרים לאחרים לעשות כן, תוך הפרה בוטה של הוראות חוק התכנון והבניה וניסיונות בלתי נלאים להתחמק מקיום צווים שיפוטיים בדרך הראויה לכל גינוי, אשר על פניו כל מטרתם "דחיית הקץ" במימוש צו לסגירת החצרים והמבנה בו מנוהל המלון אינו נראה לעין".

רע"ס 68874-12-15 מדינת ישראל נ' תמרה טורס 2014 בע"מ (נבו, 31.12.19), אליו הפנתה ב"כ המאשימה – בית המשפט גזר קנס כולל בסך 30,000 ₪ בגין הפעלת מלון בשטח 900 מ"ר ללא רישיון עסק משך 5 שנים עד למועד מתן גזר הדין, הבקשה סורבה ע"י משרד הבריאות.

בענייננו, לא מצאתי כי יש לסטות ממתחם העונש ההולם בין לקולא ובין לחומרא התוצאה בשים לב למתחם העונש ההולם ולנסיבות שפירטתי לעיל, שנוגעות ושאינן נוגעות לביצוע העבירה, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשמת 1 תשלם קנס בסך 25,000 ₪.

בשל ההתקדמות לקראת קבלת רישיון עסק, כדי לאפשר השלמת הדרישות וקבלת הרישיון, אני דוחה את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה.

האם לתובע זיקה מהותית לעסק במלכי צדק היא חנות הקולה מבגדד? התובע טען בכתב התביעה בנוגע לנכס ברח' מלכי צדק שאוזכר בשתי הכתבות, כי נטען כלפיו בכתבות שהוא ואביו פתחו בנכס בית עסק, "חנות גדולה 'הקולה מבגדד'", מבלי שניתן לאותו נכס היתר בנייה וטופס 4 וכי לאחר היבחרו של אחיו לראשות העיר, "הערייה החליטה לקדם טופס 4 למקום, בלי כל הליכי אכיפה כלפי העסק המשפחתי". התובע טען שהוא אינו הבעלים של הזכויות בנכס האמור, הוא לא פתח בנכס בית עסק וממילא, הוא לא הפעיל שם "עסק" ללא היתר בנייה או טופס 4, אשר "הוכשר" לאחר בחירת אחיו וכי מדובר בבדיה.

ביהמ"ש קובע שהנתבעות הציבו תשתית ראייתית גם לעניין סימני השאלה לגבי האופן בו נהגה הערייה לגבי הנכס שכעת אפשר לקבוע כי הנו סניף של התובע שנימצא בנכס בבעלות אביו של התובע, וזאת ע"י הגשת מכתב עו"ד קולטון מתאריך 8.5.18 (נספח 3) המבסס העובדה שהעירייה הייתה ערה לחובתה להעמיד לדין "בגין ניהול עסק ללא רישיון" ככל שייעשה שימוש לעסק של בית אוכל, שעה שעל אף פתיחת העסק בחודש ספטמבר 2018, הערייה לא ביצעה אכיפה, כאשר אין לעסק אישור כבאות כנדרש על פי נספח 17 מחודש אוגוסט 2018, ואף נתנה בשנת 2020 רישיון עסק בנסיבות תמוהות לנוכח עדות בן הדוד של התובע משה לפיה קיבל אישור כבאות בשיחת טלפון.

לנתבעים עומדת הגנת עתונאות אחראית למעלה מהדרוש, ביהמ"ש קובע שגם אם לא עומדת לנתבעים הגנת אמת דברתי, וביהמ"ש קבע כי הגנה זו עומדת להם, עדיין עומדת להם הגנת "עתונאות אחראית". ביהמ"ש העליון עמד בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו) (2014) (להלן: "הילכת דיין"), על קיום הגנת עתונאות אחראית בהתבסס על סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע וקבע כי "ראוי להכיר בקיומה של חובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עתונאי, שיש עניין צבורי משמעותי בהם. הגנה זו תחול רק על פרסומים שנעשו בתום לב. משמעות דרישה זו היא כי הפירסום ייעשה בשל אותה חובה וללא כוונת זדון, וכי חובת הפירסום מולאה בהתאם לסטאנדארט של עתונאות אחראית, זהירה והוגנת. על מנת לעמוד בסטאנדארט זה, יידרש המפרסם לנקוט צעדים שימנעו פגיעה מיותרת במושא הפירסום, אף במחיר של פגיעה מסוימת באיכות התוצר במישור התקשורתי; לצד שיקולים הקשורים למניע הפירסום, בעת בחינת תום ליבו של המפרסם יש לשקול גם את יחסו כלפי תוכן הדברים שפורסמו". יישום קביעה זו בעיניין הפירסום לגבי העסק במלכיצדק מלמד שהנתבעים עמדו בדרישות שצוינו.

...

מסקנה זו מתחזקת לגבי חברי אופוזיציה ברשויות המקומיות.

לאביהו עומדת הגנת תום הלב לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע שלאביהו עומדת הגנת תום הלב, ולכן דוחה התביעה.

סוף דבר כאמור לעיל, ביחס לתביעה הראשונה בת"א 47819-12-21, ביהמ"ש קובע שאין צו לתשלום.