אחריות בעל מניות בחברה בע"מ לחובות ארנונה

אך בפועל עילות התביעה נותרו כשהיו - גם כאן עילת התביעה כנגד הנתבעת 1 היתה – "בשל היותה רשומה בספרי התובעת רשומה כמחזיקה בנכס"; גם כאן עילת התביעה כנגד הנתבע 2 היתה – "חיובו של הנתבע 2 בסכום התביעה מתבקש לאור עילות הרמת המסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות ואורגנים בתאגיד וכן בעילה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992" (ההדגשות לא במקור).

שינוי העילה במסגרת כתב התביעה המתוקן התובעת לא תיקנה בכתב התביעה את הסכום הנתבע, אך נצלה את התיקון כדי לשנות את עילת התביעה – וכך במקום עילה שעיקרה הוא הרמת מסך וחיוב אישי בחובות חברה בע"מ, כלל כתב התביעה המתוקן הרביעי עילה של חבות בשל בעלות על הנכס.

(5) אין רבותא בכך שהנתבע 2 כבעל הזכויות בנכס היה מעורב בהודעה לעירייה ביחס לחילופי מחזיקים או בהליכים ביחס לגודל הנכס וחיובי ארנונה התובעת מפנה לכך שהנתבע 2 עמד מאחורי מסירת הודעות בדבר החלפת מחזיקים וכן עמד בפועל מאחורי הליכים ביחס לחיובי ארנונה וקביעת שטח הנכס.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

כאן ייאמר שהתביעה כנגד הנתבעת 1 ממילא נדחית משזו לא נכללה בנוסח הרביעי של כתב התביעה המתוקן.

אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לנתבע 2 בסך כולל של 20,000 ₪.

הרקע לבקשה והליכים קודמים המבקשת היא עריית רמת גן. המשיבה 1 היא בעלת מניות בחברת סקאן לייף ישראל בע"מ (להלן: המשיבה ו-החברה, בהתאמה).

החלתה של חזקה זו מאפשרת להרים את מסך ההיתאגדות ולהטיל על בעל השליטה בחברה אחריות אישית לתשלומו של חוב ארנונה של החברה.

נסיבות אשר מפעילות את חזקת ההברחה ואשר נוגעות לענייננו-שלנו, כוללות את אלה: § החברה צברה חוב ארנונה סופי; § החוב נצבר בגין נכס שאינו משמש למגורים; § החברה היא פרטית ואיננה דייר מוגן; § החברה פורקה או הפסיקה את פעילותה; § בעל מניות בחברה – המוגדר כ"בעל שליטה" אליו עוברת החבות בחוב הארנונה – מחזיק לפחות ב-25% ממניות החברה.

...

נוכח האמור, ולאחר שנחה דעתי כי למבקשת לא נגרם עיוות דין בהליכים דלמטה, הנני דוחה את הבקשה.

בכל הקשור לנתבעים 2 - 4 נטען, כי מר שחר חזן, מר מנחם אמסלם ומר שמעון אמסלם, בעלי המניות בחברת ש.ר.א אירועים בע"מ, חייבים לעריית אשדוד את מלוא סכום התביעה, לאור העובדה כי הם בעלי השליטה ומנהלי החברה, ולאור כך שביצעו פעולות שונות שמטרתן היתחמקות מתשלום חובות המסים בהם חוייבה החברה.

נטען כי בין החברה, מעצם היותה חברה בעירבון מוגבל לפי הוראות סעיף 26 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, לבין בעלי מניותיה, מיתקיים חיץ שיוצר מסך ההיתאגדות של החברה, ובכך מוגבלת אחריותם של בעלי המניות לערכן של המניות שרכשו, ולא ניתן לתבוע מהם חובות הרובצים על החברה.

יחד עם זאת, היות שמר חזן (הנתבע 2) העיד בפני, והראיות שהוצגו מתייחסות גם אליו, אזי אבחן באם מתקיימים בעיניינו התנאים המצדיקים את הרמת המסך הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ד-1992, כפי שתוקן בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תקוני חקיקה), תשס"ד-2004, לצורך גביית חובות הארנונה שהוטלו על החברה, מבעלי מניותיה, ואף אבחן באם קיימת הצדקה להרים בעיניינו את מסך ההיתאגדות, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999.

...

לאור קביעתי הנ"ל, ובשים לב שאין מחלוקת ביחס לסך של 788,080 ₪, הוא הסכום הנתבע בכתב התביעה, אזי ביחס לנתבעים 3 ו- 4 התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שאני מחייב אותם לשלם לעירייה חלק יחסי מהחוב לעירייה, כשיעור חלקם בהון המניות.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת במלואה.

התביעה בעניינם של הנתבעים 3 ו- 4 מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שנתבע 3 ישלם לעירייה סך של 120,182 ₪ ואילו הנתבע 4 ישלם לעירייה סך של 147,765 ₪.

הנתבעת 1 , חברת רינה אור בע"מ (להלן: "החברה/הנתבעת 1"), הנה חברה פרטית אשר הוקמה ביום 30.7.2000 ובעל המניות הרשום בה הנו הנתבע 2 (100%) (להלן: "עמית") , ומנהל החברה (תדפיס רשם החברות צורף כנספח 1 לכתב התביעה המתוקן).

טענות התובעת בעיניין חיוב הנתבע 3 במלוא סכום התביעה : לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע 3 במלוא סכום התביעה בהיותו אחראי לחובות החברה , שכן הוא זה שעמד מאחורי מעשי התרמית שיצרו את חוב הארנונה בגין הנכס.

עוד לטענת הנתבעים, מתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992 ובהתאם לסעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה ולפיה ונקבע בפסיקה (הפ (ת"א) סאמי ותד נ' עריית הרצליה כי תנאי בלתו אין להפעלת סמכותה של ערייה לגבות את חוב הארנונה של חברה מבעל השליטה בה הוא כי קודם להתפרקותה או להפסקת פעילותה היו לחברה נכסים ובמקרה דנן אין חזקה לפיה היו לחברה נכסים (ראה סעיפים 25-27 לכתב ההגנה).

...

אינני מקבל את טענת התובעת לפיה הנתבעים הודו בסכום החוב, שכן סכום התביעה הוכחש, כטענה לסילוק התביעה על הסף, כבר בסעיף 25 לכתב ההגנה, דבר שלא הותיר רושם על התובעת ולא גרם לה לתקן את מחדלה.

סוף דבר: לאור המקובץ לעיל השתכנעתי כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים.

לסיום, יוער כי אני מקבלת את הטענות העקרוניות של העירייה על החשיבות בתשלום ארנונה ועל החובה של העירייה לתבוע גם את בעלי העניין כאשר הארנונה לא משולמת, אך יחד עם זאת, החשיבות העקרונית הזאת איננה מאיינת את העקרונות המשפט הכלליים לא בגין ההתיישנות ולא בגין נטלי ההוכחה כפי שפורט לעיל .

התובעת 1 טוענת, כי על-פי העילה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אין צורך, כי הנתבע 4 יהיה בעל שליטה בזמן יצירת החובות, די שהיה בעל שליטה בזמן הפסקת הפעילות, שכן העילה שעניינה סעיף 119א לפקודת מס הכנסה בוחנת את אחריות בעל השליטה במועד הפסקת הפעילות ואף בעיניין זה מפנה לרע"א 4049/19 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עריית כרמיאל, (פורסם בנבו) (ביום 25.1.21), שם נבחנה פרשנות הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, בשילוב עם סעיף 119א(א) לפקודה ביחס להטלת חוב ארנונה על בעל שליטה בחברה חייבת.

עוד מפנות התובעות לת"א 39843-02-10 עריית תל-אביב נ' צומת אביב אחזקות בע"מ ואח', (פורסם בנבו) (ביום 7.3.13), אשר כבוד השופטת ריבה ניב קבעה, כי תשלום חובות לנושים ולספקים השונים מבלי לשלם את התשלומים הערוניים לרשות המקומית מהוה עדפת נושים אסורה על-ידי בעלי המניות בחברה המצדיקה הטלת אחריות אישית.

...

לנתבע 4 ואף לא למומחה מטעמו לא היה הסבר המניח את הדעת או מוצדק מדוע שילמו לנושים אחרים זולת התובעות, ומבססת את המסקנה, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 4 בחובות הארנונה והמים.

לעניין זה יובהר, כי טענת הנתבע 4 לפיה ישנו תיעוד ברור בדוחות הכספיים שהוגשו בקשר לנתבעות 1-3 לפיו שולמו מיסים ובהם דמי הארנונה והמים לתובעות תחת הפירוט של "מיסים ואגרות" - דינה להידחות.

סיכום אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.