אחריות בעל הרכב לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה

המשמעות של אי הרמת הנטל לפי סע' 27 ב' לפקודת התעבורה, היא הטלת אחריות פלילית, שתוטל על שכמי הבעלים הרשום, לא כאחריות שילוחית אלא מכוח אחריות ישירה.

הלכה זו הייתה משורשת בפסיקת בית המשפט אף בטרם חקיקת סעיף 27 ב לפקודה ובחיקת סעיף 27 ב קיבלה ביטוי מפורש.ראו: ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג (2) 81, 87 ; ת"א (ת"א) 182192/02 אישי ישיר ואח' נ' אגד(.

בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 390, נקבע כי בעיניין חזקת אחריות בעלי הרכב נקבע: ".....כאמור, ביסוד האחריות לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אינה מונחת הנחה זו, שכן בעל רכב אינו מישתחרר מאחריותו אם הוא מוכיח כי הוא עצמו לא נהג ברכב. אכן, ביסוד האחריות לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מונחת חובתו של בעל הרכב לדעת מי נהג ברכב, וחוסר הידיעה הוא המקור לאחריות. לעניין חוסר ידיעה זה אין כל שוני בין בעל רכב שהוא בשר ודם לבין בעל רכב שהוא תאגיד...". אי לכך על הנתבעת להוכיח בפני ידיעה בעיניין זהות הנהג והמחזיק של הרכב בשעת התאונה; אין חולק בפני כי הנתבע שהה בחו"ל בעת התאונה וכי בכך הוא לא נהג ברכב; אך אין די בכך כדי לסתור את החזקה ועליו להוכיח מי נהג ברכב.

...

במכלול השיקולים ששקלתי הגעתי למסקנה כי הנטעל להוכיח זהות הנהג מוטלת על הנתבע, ולא די להוכיח כי הוא לא נהג ברכב ,החזקה לא נסתרת בהוכחת נתון זה, אלא יש להוכיח זהות הנהג ממכלול הנתונים הבאים: ראשית, אי זימון את מר לב ארי למתן עדות בבית המשפט ( כעד מטעם הנתבע) יש לזקוף לחובתו של הנתבע והפעלת החזקה שעדות בן ארי בבית המשפט הייתה פועלת לרעתו לו היה מוזמן.

ממכלול שיקולים אלה, ובפרט כאשר מתברר גם שבן לולו הנהג הנטען חוסה בצל צו כינוס נכסים, ובשים לב לשאר הנסיבות , לא שוכנעתי כי הנתבע עשה מספיק כדי להוכיח זהות הנהג בפועל בעת התאונה, ואין די בציו שמו בכתב ההגנה או בהודעת צד ג', אלא יש להוכיח את זהותו, גרסת הנתבע לבדה אין בה די, שעה שהנוסח שבחר בו בכתב בנסיבות אלה ובשים לב לעדותו של הנתבע ושאר הנסיבות, אין די בציון שמו בגוף כתב ההגנה כדי לסתור את החזקה.

על כן ומאחר והתובע הוכיח את הנזקים שנגרמו לו, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,675 ₪, וכן החזר אגרה, על שני חלקיה ובנוסף, שכ"ט בסך 1,200 ₪, כולל מע"מ. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

הנאשמת זכאית מחמת הספק הנאשמת עומדת לדין, מכוח אחריות בעל הרכב – לפי סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, אי ציות לתמרור אין כניסה (402) ואי עצירה לאחר גרימת תאונה – בנגוד לתקנות 21(ג), 22(א), 145(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

...

בעניין מחדלי חקירה אחת מההלכות המרכזיות בעניין, ניתנה במסגרת ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, מיום 18.5.06 והאסמכתאות המרובות המצוטטות בה. כב' המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, דֶהיום, השופט רובינשטיין, קבע במסגרת הלכת אלחורטי, כי: "נאמר לא אחת כי בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת. ברוח זה נפסק כהאי לישנא: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466)". "במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו...על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות". "נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין". "...מהאמור עולה, כי על מחדלי החקירה להימדד בדרך כלל במישור הראייתי...עוד קבעה הפסיקה, כי התביעה אינה חייבת להציג בפני בית המשפט את 'הראיה המקסימאלית', אלא 'על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', 'ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה'...וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר". "בקצרה אעיר, כי השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת. לטעמי ככלל אכן אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה בגדרי עשיית הצדק במשפט הפלילי, שכן – כפי שציינה הפסיקה שהובאה מעלה מוטל הנטל במשפט הפלילי על התביעה וככלל איננו מועבר לנאשם, ומימלא השאלה היא האם מצבור הראיות, בהינתן מחדל כזה או אחר, מביא להרשעה בלא ספק סביר". מן הכלל אל הפרט סבורני כי בתיק זה רבו מחדלי החקירה כפי שפורטו לעיל.

לא נעלם מעיני תיאור העדים בדבר הנהגת הפוגעת, תיאור המתאים לנאשמת – עם זאת עסקינן בראיות נסיבתיות, שאינן מובילות למסקנה אפשרית סבירה אחת ויחידה, גם במצרף.

מכלל הטעמים דלעיל הנני מחליט לזכות את הנאשמת, וזאת מחמת הספק.

. האחריות הפלילית של בעל הרכב לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אינה מבוססת על קשר מהותי בין בעל הרכב לבין הנוהג, ועל כך שהנהיגה היא למען ענייניו של בעל הרכב.

על פי פקודת התעבורה מחזיק ברכב יכול ויהיה תאגיד ולא רק אדם פרטי, בהקש ובהתאם ר' סעיף 30(ג) לפקודת התעבורה "נעברה ברכב עבירת קנס, למעט עבירת חניה, ובעל הרכב או מי שהוכח כי הוא המחזיק לפי סעיף 27ב, הוא תאגיד..." כן ר' ההבדל, המהותי לטעמי, בין סעיף 27ב(ב) לסעיף 27ב(ג) לפקודה.

...

אקדים מסקנה לניתוח ואציין כי הגעתי למסקנה כי הנאשמת עמדה בנטל הראיה הנדרש, והציגה מספיק ראיות שיש בהם בכדי לסתור את החזקה האמורה.

בעניין זה אוסיף ואציין כי כפי העולה מהמסמכים מוסך אוטוטק בע"מ הינו תאגיד עם מספר ח"פ (המופיע בנ/1), רישיון מפעל ומספר עסק ולכן מסקנתי היא כי המדובר בתאגיד הרשום כדין.

כאמור, במקרה דנן, נוכח התרשמותי הישירה מעדותה הכנה ומהימנותה של הנאשמת, אשר נתמכת במסמכים שהציגה ואף בתמונת הנהג בפועל, הגעתי למסקנה כי הנאשמת הציגה מארג ראייתי מספק בדבר המחזיק ברכבה בזמן ביצוע העבירה- המוסך; ראיות העולות וחוצות את הרף של מאזן ההסתברויות הנדרש.

בפירוט התגובה שהגישה המאשימה לבית המשפט, היא התייחסה לסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה (נוסח חדש), שעניינו אחריות בעל הרכב, לפיה קיימת חזקה שזוקפת לחובת בעל הרכב כל עבירת חניה שנעברה לגביו (ראו סעיף (א)).

...

ב"כ המאשימה טענה אפוא כי אין מנוס מהרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לאחר שנתתי דעתי לטענות המאשימה, הגעתי לידי מסקנה כי עם כל ההבנה למצבו של הנאשם אין מנוס מהרשעתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

בהינתן עובדה זו ובהתחשב בנכותו הקשה של הנאשם, אני גוזר על הנאשם קנס בסך 125 ₪ שישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

ניסוחו בעת ביצוע העבירה נושא ערעור זה היה בזו הלשון: "(א) צולם רכב על ידי מצלמה כאמור בסעיף 27א, רואים את בעל הרכב או את האדם האחראי לרבב, כאילו הניע את הרכב לאותו מקום, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב אותה שעה או שהרכב נילקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". ב-1990 חל שינוי נוסף בניסוחו של סעיף 27ב (חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), תשנ"א-1990).

זאת ועוד: אם אכן המחוקק ביקש לשנות מתפיסתו ולשחרר את התאגיד מכל אחריות פלילית אישית כבעל הרכב, מדוע לא החיל את תפיסתו החדשה על אחריות "בעל הרכב" לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]? היש היגיון כלשהוא בגישה, לפיה "בעל הרכב" אחראי לעבירה שבוצעה ברכב ושנתגלתה על-ידי מצלמה ואינו אחראי לעבירות אחרות? 36.

...

השופט י' מלץ: מסכים אני עם חברי הנכבד, השופט ברק, כי דין הערעור להידחות.

השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה שדין הערעור להידחות.

שוכנעתי מכובד משקלם של ארבעת הנימוקים של חברי, שפורטו בסעיפים 34-37 של חוות-דעתו, כי יש בכוחם להצדיק את אימוץ הפרשנות שלו, אף שהפרשנות המילולית הינה דחוקה.