אחריות בנק לאומי להחזר תמורת שיקים במט"ח

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 47448-09-12 בנק לאומי לישראל בע"מ סניף היכל התרבות נ' דיַ & סי טי וי 2005 בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופטת לימור ביבי-ממן תובע בנק לאומי לישראל בע"מ סניף היכל התרבות נתבעים 1.דיַ & סי טי וי 2005 בע"מ 2.יורם שרתוק 3.חיים מנור (המנוח) ת.ז. 008626806 פסק דין כנגד הנתבע 3

ביום 15/1/15, היתקיים הליך ההוכחות בתיק, בסיומו סיכמו הצדדים את טענותיהם ולאחר שבחנתי הטענות ניתן פסק דין זה. דיון והכרעה: קודם לדיון בטענות הצדדים בהרחבה, הנני מוצאת להבהיר ולקבוע שתי הנחות מוצא לדיון – ראשית - עיון בטענות העזבון מעלה כי העזבון אינו חולק על כך שהנו אחראי לפרעון כל חוב שהיה קיים בעת הפטירה ולא נפרע.

לאחר שבחנתי את טענת העזבון, הנני מוצאת לקבלה חלקית– באופן שהנני סבורה כי יש להכיר בתשלומים אשר שולמו בגין ההלוואה כאשר חשבון הבנק של החברה החייבת היה פעיל ואולם, אין להכיר בתשלומים אשר בוצעו מחודש אפריל 2012 ואילך, בו הפסיקה הפעילות בחשבון וכעולה מדפי החשבון, הושבו כלל השיקים שנמשכו מהחשבון ואף החיובים בגין ההלוואה זוכו מיד לאחר חיובם.

אין בידי לקבל טענה זו בכל הנוגע להחזרי ההלוואה וזאת, בנסיבות בהן הבנק שייך את החזרי ההלוואה השוטפים להלוואה והקטין בהתאמה את יתרת החובה בגינה ומשכך לטעמי הנו נתפס בשיוכו זה. יתרה מכך, נתתי דעתי לכך שהחזרי ההלוואה נעשו כאשר היתרה בחשבון הנה יתרת חובה ואולם, לא מצאתי כי בכך יש בכדי לשלול החזרי ההלוואה וזאת, כל זמן שהחשבון היה פעיל.

כך, לענין זה בע"א 245/78 בנק הפועלים נ' מאיר סרדס, ל"ג (1) 683 (להלן: "פסק דין סרדס") נקבע על ידי בית המשפט העליון כי: "חיוב חשבונו של חייב, העומד בין כה וכה ביתרת חובה, לא יתפרש כפרעון, אלא אם כן הוכח כי הצדדים הסכימו אחרת. חיוב כזה אינו אלא פעולה חשבונית, ואין בו יותר מאשר מתן התחיבות נוספת על-ידי החייב לבצע את התשלום. התחיבות כאמור אינה שקולה כנגד פרעון, אלא אם כן הצדדים הסכימו על כך כי תהווה פרעון. למה הדבר דומה? ל"פרעון" חיוב שטרי על-ידי מתן שטר אחר תמורתו.

הנני מוצאת להתייחס ולדחות טענת הנתבע ובהתאם לה יש לזקוף את התשלום אשר שולם על ידי שרתוק יורם, במסגרת הסכם הפשרה עם הבנק, לטובת יתרת ההלוואה וכך יש לעשות גם בהקשר לתשלום בסך של 33,714 ₪ אשר הועבר לחשבון במסגרת "העברת מט"ח, ביום 24/1/12. כך, הנני סבורה כי טענת הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם כתב הערבות ובהתאם לו זכאי היה הבנק לייחס התשלום ליתרת החוב כראות עיניו ומשכך, רשאי הבנק לייחס תשלומים אלו ליתרת החובה בחשבון ולא להלוואה.

...

בהקשר זה, לא הועמדו בפני נתונים הנסבים על האופן בו יש לבצע ההצמדה כאמור ואולם, בחנתי את הסכומים השוטפים אשר שולמו אל מול הסכום הנומינאלי של יתרת ההלוואה במועד הפטירה ומצאתי את ההפרש קרוב מאוד לסכום אשר נקבע על ידי הבנק ביום 29/8/12 עת הועמדה יתרת ההלוואה לפירעון מיידי- דהיינו - לסך 41,843 ₪ - משכך, הנני קובעת כי המנוח חב ביתרת ההלוואה בהתאם לסכום זה. מן האמור נובע כי יתרת החוב בגין ההלוואה עמדה על סך של 51,877₪ ליום 29/8/12 (סכום זה מורכב מסך 41,843 ₪ בגין פירעון ההלוואה וסך 10,034 ₪ בגין סכום פיגורים) ולאור קביעתי כי העיזבון – כערב – נהנה מהשבת ההלוואה – הרי שיש לקבוע כי היתרה אשר על העיזבון להשיב בגין ההלוואה עומדת על סך של 51,877 ₪.

האמור עולה בקנה אחד עם סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המורה כי החייב רשאי לציין לפני הנושה בעת התשלום, את החיוב שלחשבונו ייזקף התשלום בשילוב עם קביעות בית המשפט העליון ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג (4) 804, 809, שם, נפסק מפי כב' הנשיא דאז ברק כי: "הכוח לייחס את התשלום מוקנה לחייב. לא הפעיל החייב כוח זה, הוא עובר לנושה. הפעלת הכוח לייחס את התשלום מהווה פעולה משפטית חד-צדדית. ככל פעולה משפטית חד-צדדית בין החיים (inter vivos), היא יכולה להיות בכתב, על-פה או בכל התנהגות אחרת. היא משתכללת בדרך-כלל עם קליטתה על-ידי האדם שאת זכויותיו היא משנה. לא די בגיבוש גמירות-דעת פנימית. נדרש ביטוי חיצוני לאומד-הדעת ואומד-דעת זה צריך שייקלט על-ידי 'הצד השני' ... בפרשה שלפנינו, ניתן כוח הייחוס לאזרי. אין כל נתונים שלפיהם הוא ייחס את התשלום לפירעון השטר ולא להפחתת יתרת החובה בחשבון העו"ש... במצב דברים זה עבר כוח הייחוס לבנק הנושה". בהתאמה לאמור, הרי שמשלא הוכח בפני כי היה ייחוס של ההפקדות לטובת ההלוואה – לא ניתן לקבוע כי הסכומים הינם אמנם לטובת ההלוואה ומשכך, טענת העיזבון, לענין זה, נדחית.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן – שהנני מחייבת את העיזבון לשלם לבנק התובע סך של 56,331 ₪.

בנק הפועלים תיקן אומנם בחודש מאי 2011 את התעריפון, על ידי כך שהוסיף את הוראת ההתחשבות, ואולם הוא נימנע מלפצות וליידע את לקוחותיו בגין הגבייה ביתר שאירעה עד למועד זה (לעומת זאת המשיב 2, בנק לאומי, אומנם כלל את הוראת ההתחשבות בתעריפון הבנק החל מיום 1.7.2008, אולם לטענת המבקשת 2 בנק לאומי היתעלם ממנה בחישוב הגבייה בפועל, וגבה עמלת השלמה למינימום ביתר שלא כדין, אותה הוא ממשיך לגבות ביתר נכון למועד הגשת הבקשה לתובענה ייצוגית).

להודעה צורף תצהיר מטעם מר רוני רחמים, המשמש כאחראי על הצוות העוסק בבצוע גבייה והחזרים של עמלות עו"ש, שמפרט כיצד נערכו הבדיקות במערכות הבנק לזכאים להחזר; ב"כ בנק הפועלים מסר כי יפעל בהתאם להנחיית בית המשפט, והשיקים ללקוחות שאינם עוד לקוחות הבנק שגובה ההחזר לו הם זכאים עולה על 20 ש"ח יישלחו על פי רשימת כתובות שתועבר ממרשם האוכלוסין.

הגדרת הקבוצה - הקבוצה בשמה הוגשה התובענה הייצוגית נגד בנק הפועלים הוגדרה בסעיף 3.1 של הסדר הפשרה כ- "כלל קבוצת לקוחות הבנק אשר דמי הניהול שלהם נקבעים על פי הוראות התעריפון הידוע כתעריפון "לקוח יחיד/ עסק קטן" בבנק, מהם נגבתה בתקופה הרלבנטית השלמה למינימום בחשבון עובר ושב שקלי, ללא קזוז עלותה של פעולה במטבע חוץ שבוצעה על ידם והנחשבת לפי הוראת שוליים 6 לתעריפון שבכלל הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), תשס"ח- 2008 כפעולה על ידי פקיד".

תמורת שיקים שלא ייפדו בתוך 90 ימים תיתרם על ידי בנק הפועלים לעמותה העוסקת במתן סיוע כלכלי לניצולי שואה.

...

מבחינת שיקולי ההרתעה, הרי בשים לב לגובה הפשרה, לשכר הטרחה ולגמול ולעלויות ההתדיינות וביצוע הסדר הפשרה סבורני כי לא נוצר מצב בו צמחה לבנק תועלת מהתנהלותו.

ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הודיעה כי אין היא מתנגדת להסדר הפשרה, ואיש מחבריי הקבוצה לא הודיע על רצונו להתנגד להסדר הפשרה או שלא להיכלל בו. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי יש מקום לאשר את הסדר הפשרה כמבוקש, ולתת לו תוקף של פסק דין, וזאת בכפוף לשינויים שפורטו בפסק דין זה. מינוי בודק במקרה שלפני מצאתי כי ניתן לאשר את הסדר הפשרה ללא מינוי בודק, וזאת הן לאור היקף וטיב העניין בו עסקינן והן לאור המידע שמסר הבנק.

ו. סוף דבר לאור האמור לעיל הריני מאשר את הסדר הפשרה, בכפוף למפורט בפסק דין זה. הגמול למבקש ולבא הכוח המייצג יהיה כמפורט בפסקה 11 לעיל.

בפרטת העיזבון שהוגשה עם הבקשה למינוי קבע, פורטו רכוש וחשבונות המנוחה, שכללו כספים ב-5 חשבונות בנק בבנק הפועלים ובבנק לאומי במספר סניפים בחיפה, פיקדון בבית האבות "מעון הרופא" וכן דירה בחיפה.

הסברו של המערער היה כי עו"ד ויניק ומנהלי הבנקים עמם היה בקשר בעינייני חשבונותיו הם שהעבירו את כספי העיזבון לחשבונו הפרטי, משיקולים של טובתם-הם. בית המשפט בחן את מכלול הראיות לצורך מתן מענה לטענות אלה, וקבע על יסוד מימצאי מהימנות, כי אין מקום לטענת המערער כי גורמים אחרים ולא הוא אחראים לריקון העיזבון מהנכסים שהיו בו. זו עמדת בית המשפט לגבי כל אחד מהאישומים: אישום ראשון: המערער הודה כי משך כספים מחשבון העיזבון והעבירם לחשבון הפיקדון שלו בבנק דיסקונט, וכן אישר את העובדה כי בוצעו העברות כספים מחשבון הפיקדון לחשבונו הפרטי בבנק דיסקונט.

בית המשפט קיבל את עדותו של כהן כי לא היו דברים מעולם, דחה את גרסת המערער, וקבע כי המערער ביקש מהבנק להעמיד הלוואה בחשבון העיזבון בטענה כי הדבר הוא לצורך חלוקת כספים ליורשים וכדי שלא לשבור פיקדונות מט"ח של העיזבון.

אישום שישי: לא היתה מחלוקת כי הסך 41,441 ₪ הועבר למשרד המערער בגין החזר כספי המנוחה ממעון בית האבות בו שהתה טרם פטירתה.

במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, הונחה תשתית עובדתית התחלתית שאלה עיקריה: המערער התמנה למנהל עיזבון ובמסגרת זו ריכז תחת ידו כספי עיזבון בערך של כמיליון דולר בחשבון עיזבון בבנק פאג"י. במהלך החודש שלאחר מינויו כמנהל עיזבון קבוע העביר את מרבית כספי העיזבון לחשבון פיקדונות בבנק דיסקונט בדרכי העברה שונות – המחאות בנקאיות, משיכת שיקים, והעברות בנקאיות.

המערער לקח הלוואה בבנק פאג"י בחשבון העיזבון וכספי תמורת מכירת דירת העיזבון הופקדו בחשבונו הפרטי.

...

לאור האמור, דין הערעור על העונש להידחות.

סוף דבר לאור האמור, אציע לקבל את הערעור על הכרעת הדין ככל שהוא נוגע להרשעתו של המערער בעבירות מרמה והפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין, בגין מעשים בהם הורשע בעבירות גניבה בידי עובד ציבור על פי סעיף 390 לחוק.

כן יש לדחות את הערעור על העונש.

בתשובה לשאלה לשם מה היה נחוץ הצו לגילוי מסמכים ומה היו תוצאותיו, השיבה העדה כי: "הוגשה תלונה על זיוף ושימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במירמה, של המתלוננת, על סך של 45,760 מרק גרמני שהופקד ביום 5.10.98 בבנק ונפרע. לכן הוצאתי צו בית משפט להמציא צילום שיק או שיק מקורי ואז קיבלתי את התשובה ת/2 מבנק לאומי, שהשיק הופקד בחשבונו של הנאשם". (עמ' 10, שורות 15-19 לפרוט').

בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה פירט העד את ההליך המקובל בבנק לגביית המחאה במטבע זר באומרו כי: "ישנם שני הליכים אצלנו, הליך אחד זה קבלת השיק, הפקדתו לחשבון לפי ימי ערך או ימי עסקים, לפי מה שזה מוגדר הלקוח מקבל את הזיכוי שלו. הליך שני, קבלת השיק לגבייה, משלוח לבנק לחו"ל כדי לקבל את התמורה, כשמגיעה התמורה בפקודת תשלום אנו מזכים את הלקוח". (עמ' 19, שורות 5-8 לפרוט').

בהמשך חקירתו נישאל עד התביעה מס' 4 והשיב: "ש. אתה סיפרת שהנאשם הגיע והפנית אותו לרמי, מה קרה לאחר מכן? ת. רמי הפנה אותו לרינה, רינה היא עוגן מט"ח אצלנו, שמבינה במט"ח. היא קיבלה את השיק להפקדה.במהלך הזה לא ראיתי את השיק עדיין. את השיק ראיתי, רק את הצילום שלו אחרי. כשנודע לי שהוא הופקד רגיל ולא לגביה ביקשתי להפוך את זה לגביה. זה היה לאחר יומיים, שלושה.השיק הלך לדרזנר בנק, ואנו ביקשנו להפוך זאת להליך גביה, הגרמנים אישרו לנו חודש או חודשיים לאחר מכן שהכל בסדר, ואז שילמנו את הכסף לנאשם והשארנו אצלנו חלק לכסוי חלק מהחוב.

כשנודע לי פניתי לנאשם, אמרתי לו שכנראה שיש פה שיק גנוב, לא זוכר את התגובות אבל הוא אמר שהוא לא יודע מזה ושהוא קיבל שיק ומסר שם, לא זוכר את השם, השם מופיע בהודעתי במישטרה, פנינו בדרישה להחזר הכספים לנאשם, הוא הלקוח הוא זה שקבל את הכספים מאיתנו ואנחנו בשלב זה מאחר והתברר שהשיק גנוב, ושאנחנו שילמנו לאדם הלא נכון היינו צריכים לפצות את חברת גלעם בכסף וכך עשינו.

מכוחה של קביעה זו, רשאי בית המשפט להרשיע הנאשם, שבחזקתו נתפס הרכוש הגנוב "סמוך" לאחר גניבתו, באחריות לגניבת הרכוש, או לקבלתו בידיעה שהוא גנוב.

...

מן הנתונים שבאו בפני בית המשפט עולה כי הוכחו כל רכיבי יסודות עבירת הגניבה, כאשר בעלותה של חברת גלעם בע"מ בהמחאה נשללה הימנה במרמה, בהיעדר תביעת זכות בתום לב וכל זאת בכוונה לשלול את ההמחאה שלילת קבע מן החברה והנני קובעת כי הוכח שההמחאה אכן נגנבה מבעליה, חברת גלעם בע"מ. הנני קובעת שבהחזקת הנאשם את ההמחאה כ-11 יום בלבד לאחר שנגנבה (מאז מסירתה ועד להצגתה בבנק על ידי הנאשם) יש, לכאורה, כדי לקיים את כל רכיבי ה"החזקה התכופה" מכוחה ניתן לקבוע שהנאשם הוא מי שגנב את ההמחאה או מי שהחזיק בה בידיעה כי הינה גנובה.

לענין סתירתה של החזקה התכופה ורמת ההוכחה הנדרשת לענין זה, כפי שהנה מוטלת על הנאשם, הרי שהינה מופחתת ושווה לזו המוטלת על תובע בהליך אזרחי, רמת הוכחה שדי בה כדי לעורר ספק בלבד בטענת התביעה כי מתקיימת הילכת "החזקה התכופה". עם זאת הנני קובעת כי הסבריו של הנאשם לנסיבות קבלתו את ההמחאה לרשותו הנם אפשריים, לא נסתרו באופן מפורש ודי בהם כדי לעורר ספק בגירסת המאשימה כי הוא שגנב את ההמחאה.

הנני דוחה טענה זו. אכן, בשורה של פסקי דין נקבע כי גם העלמת עובדה ושתיקה יכול שתעלינה כדי מרמה; כך אף הצגת מצג חיובי שאינו אמת או העלמה זדונית של עובדה, הסתרת האמת והצגת תמונה מסולפת – יש בהן כדי לענות על האלמנטים של "מרמה". כך אף בהתנהגות שותקת של המקבל את הדבר, כאשר בעת ההיתקשרות לא נאמרים דברים "אשר בנסיבות המקרה היה מקום לאמור אותם...

באותו חודש התקבל החזר הפיקדון של מעון הרופא בסך 41,000 ש"ח. כספי התמורה ממכירת הדירה שולמו כדלקמן: מועד סכום ש"ח דרך התשלום סימון הראיה 13.5.1996 27,421 שיק בנקאי הבינלאומי 0118 ת/7(3) 20.5.1996 73,500 שיק בנקאי הבנלאומי (סניף הדר) 000122 ת/7(4) 21.5.1996 21,500 שיק בנקאי הבנלאומי (סניף הדר) 00123 ת/7(5) 4,800 מזומן 26.5.1996 120,420 שיק בנקאי הבנלאומי (סניף הדר) 00129 ת/7(1) 26.5.1996 30,000 שיק בנקאי לאומי (סניף קיבוץ גלויות) 2795 ת/7(2) 26.5.1996 1,471.50 שני שיקים הבנלאומי ז.פ. 15.6.96, 15.7.96 ת/7(6) ו-ת/7(3) רוב הכספים מצאו דרכם לחשבון אישי של פנחס נרקיס מס' 155802 בבנק דיסקונט סניף תלפיות 073 כמפורט להלן: הפקדת מזומן של 4,800 ש"ח מיום 21.5.1996; הפקדת שיק של 21,500 ש"ח מיום ה-21.5.1996; הפקדת שיק של 120,420 ש"ח מיום ה-26.5.1996; שיק של 30,000 ש"ח מיום 26.5.1996; סה"כ שיקים בערך כספי של 171,920 ש"ח. כאן המקום לתאר את חשבונות נרקיס בדיסקונט.

הנימוק לחידוש האשראי בהקף של 900,000 ש"ח היה הנימוק שהלקוח אינו מעוניין להמיר את המט"ח בגלל השפל בשוק המט"ח. הוא מעוניין להמתין עוד קצת, כי הוא משוכנע "שיהיה פיחות ולכן הוא ממתין". בעת שהמשיך הבנק לאשר את מסגרת האשראי בחשבון החח"ד, כבר היה ידוע לבנק מצבו האישי הקשה של נרקיס, שכן כבר בראשית מאי 1996 החזיר הבנק שיקים של תאגיד שנרקיס ערב לו, וזאת בשל העידר כסוי שיקים שנמשכו על החשבון (א.כ.מ.).

מסכום זה יש לנכות סכומים נוספים שבנק דיסקונט לא אחראי להם בסכום כולל של 80,484 ש"ח. סכום זה מורכב מסכום של 27,000 ש"ח שיצא מחשבונות הפקדונות בשיק ושבנק דיסקונט לא היה יכול לדעת שאינו מועבר ללקוחותיו של עורך-דין נרקיס.

...

בסופו של דבר התברר שאין כמעט מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, ועיקר המחלוקות הן משפטיות.

אני מקבל את טענות בא-כוח ויניק, כי בהסכם בין ויניק לעורך-דין נרקיס, למעשה, ויניק לא היה שותף במובן האמיתי של המילה ה"הסכם", הגם שנקרא הסכם שותפות, לא יצר למעשה שותפות, אלא יצר מצב שבו המשיך ויניק להיות שכיר הזכאי למשכורת בסכום שלא יפחת מ-10,000 ש"ח לחודש ומעבר למשכורת הזו גם חלק ברווחים (השווה גם [‎.

נראה לי כי אחד המאפיינים של שותפות אמיתית היא השתתפות הן ברווחים והן בסכוני העסק, ובמקרה הנדון לא נטל ויניק כל חלק בסיכונים של השותפות.

סיכומו של דבר, לא שוכנעתי שאכן נוצרה שותפות בין נרקיס לוויניק ולכן אין להטיל חיוב על ויניק לפעולותיו של נרקיס תוך הפרת חובת הנאמנות שלו מכוח דיני השותפות.