כן הוסכם, כי מניות החברה שתוקם, יוקצו, באופן שווה, לתובע ולנתבע; התובע ישמש כמנכ"ל החברה והנתבע ישמש, בין היתר כיו"ר הדירקטוריון ומנהל הרכש, ויהיה אחראי על ניהול הכספים, לרבות הקשר עם מנהל החשבונות החצוני, רואה החשבון של החברה והבנק.
הנתבע סרב להכיר בשווי זה כשווי הלוואת הבעלים של התובע לחברה, והתעקש להעמידה על סך של 340,000 ₪ בלבד (הזהה לסכום שהושקע ע"י הנתבע), תוך שהוא טוען כי התובע קיבל מהחברה סכומים גבוהים מאלה, כהחזר הלוואת בעלים, וכי כעולה מספרי החברה (אשר נוהלו על ידי הנתבע) התובע הוא זה אשר חב כספים כלפיה.
בהתייחס לעו"ד בראון נטען כי הוא ערך את הסכם שתוף הפעולה בין התובע לנתבע, ייסד בשמם את החברה וייצג אותה בהליכים משפטיים שונים.
בנגוד לנטען בכתב התביעה, טען עורך הדין בראון כי לא שימש כעורך הדין של החברה, אלא כי התבקשו שירותיו לצורך ביצוע מספר פעולות בודדות ונקודתיות, וזאת לאחר קבלת ייפויי כוח משני בעלי המניות, בעיניין אחד בלבד – תיק הוצל"פ מול חב' יניב גישות ניהול בע"מ (אשר לימים הפך לתיק אזרחי).
...
עת נחה דעתי כי עורך הדין בראון כלל לא ייצג את התובע במהלך וקודם ההתקשרות בהסכם השותפות, לא היה מקום להסתמכותו של התובע על ייעוץ משפטי מטעמו של עו"ד בראון ולא הייתה יכולה להיות לו, שום ציפייה, כי עו"ד בראון "יגן עליו", מפני התקשרות בהסכם אשר לשיטתו, בדיעבד, אינו מיטיב עמו.
עו"ד בראון אימת את חתימתו של התובע, על הפרוטוקול המופנה לבנק, בעניין זכויות החתימה, לאחר שהוצג בפניו פרוטוקול מישיבת מועצת המנהלים של החברה, בחתימתם של התובע ושל הנתבע, אשר בה התקבלה ההחלטה על העברת זכויות החתימה; לאחר שיחה טלפונית עם התובע, וכאשר אימות החתימה נעשה, בסופו של דבר, בנוכחותו של התובע עצמו.
למעלה מכך, בנסיבותיו של הליך זה, ותוך מתן הדעת לכלל הראיות והעדויות אני מוצאת כי לא אך שלא אותרה הלימה בין הנתונים העובדתיים לבין הסעדים הנקובים בכתב התביעה, אלא כי היה במכלול הראיות כדי ללמד על התנהלות דיונית אשר אין לצדה תום לב.
סוף דבר:
התביעה נדחית.