אחריות בנזקי תאונת דרכים במסגרת יום כיף

מבוא לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 64,500 ₪, שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובע, בעטיה של תאונת דרכים מיום 27.9.13 (להלן: "התאונה").

למעשה המחלוקת בתיק, בשאלת האחריות לגרם התאונה, היא בין הנתבעים לבין צדדי ג', כאשר הנתבעים טוענים כי רכב הנתבע 1 ניכנס לצומת כאשר מופע רמזור ירוק בכיוון נסיעתו ומנגד צדדי ג' טוענים כי רכבם הוא זה שניכנס לצומת לתובע עקב התאונה.

וכך העיד התובע, בחקירה הראשית, בבית המשפט (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 18-22, עמ' 4 לפרוטוקול שורות 1-2): "זה היה ביום שישי, התקרבתי לצומת, הייתי נהג יחיד באוטו, התקרבתי לצומת, עמדתי ברמזור, היה לי אור אדום מוחלט עמדתי מצד שמאל, והסתכלתי ברמזור חיכיתי עד שיהיה ירוק, ברגע שעמדתי פניתי את ראשי לצד ימין והיה הולך רגל הסתכלתי איזה רגע שניה לצד ימין ופתאום אני רואה איזה אוטו עף עלי, עכשיו האוטו הזה הוא נמצא בצד השני, כמו בצד שלך לצד שלי, לא יודע מי מהם עבר באור אדום, והמכה הייתה כל כך חזקה שהבן אדם פשוט עף עלי והייתי המום כאילו זה נפל לי מהשמיים. אני מתכוון לאוטו שפגע בי היה שם זוג בעל ואשה. זה אוטו סקודה ישב שם גנדי הנתבע 1 ואישתו." במסגרת חקירתו הנגדית, חזר והעיד התובע, כי כאשר רכבו עמד במופע אור אדום ברמזור בצומת, התרחשה התאונה בין רכב הסקודה לרכב היונדאי, בעודו מסיט את מבטו ימינה ולא רואה את רגע ההיתנגשות בין הרכבים (עמ' 5-6 לפרוטוקול): "ש. אתה אומר בהודעה שלך במישטרה, שאתה היית בעצירה מוחלטת בערך שתי דקות?

גב' אמירוב מילנה, אישתו של הנתבע 1, אשר ישבה לצד בעלה הנהג, העידה בחקירתה הראשית, כדלקמן (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 5-8): "אנחנו חזרנו מיום כיף שלנו, הגענו לצומת, עמדנו באדום, התחלף הרמזור, ראיתי שהתחלף הרמזור, התחלנו לנסוע, באיזה שהוא שלב, כשהגענו לאמצע הצומת, ראיתי בזוית העין שמשהו נוסע לכיוון שלנו במהירות רבה. ואז הייתה מכה, לא זוכרת הרבה, זוכרת רק שאדון פתח את הדלת ואמר לי תצאי תצאי הכל בסדר כי את הצד שלי אי אפשר היה לפתוח כי המכה הייתה בצד שלי וזהו." וכך העידה גב' אמירוב, בחקירתה הנגדית בבית המשפט: "ש. באיזה נתיב הייתם?

...

הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 5,792 ₪ (מחצית שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מסכום פסק הדין, בתוספת מע"מ כדין).

הנני מחייבת את צדדי ג', ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 5,792 ₪ (מחצית שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מסכום פסק הדין, בתוספת מע"מ כדין).

התוצאה התביעה מתקבלת ברובה, כאמור מעלה.

תאונת דרכים? "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". ואילו "רכב מנועי" הוא "רכב הנע בכוח מכאני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש תחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור... ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי..." (סעיף 1 לחוק הפלת"ד; לשלמות התמונה ואף שהצדדים לא דקדקו בכך אעיר כי סעיף 1 לצוו הפיצויים כולל, לענייננו, הגדרה דומה: "רכב המונע בכח מיכאני ... ולרבות רכב הנגרר או נתמך על ידי רכב מנועי").

צד ג' העיד כי מטרת הנסיעה היתה "בשביל הכיף" (עמ' 40 שורה 25).

אולם בפעם היחידה שנבדקה רכבת שנסעה ברחבי לונה-פארק דוקא התקבלה הטענה שמדובר בכלי רכב מנועי, שכן היא נעה על הקרקע בכוח מנועי, משמשת להסעת נוסעים לשם טיול וגורמת לסיכון תחבורתי (ת"א (שלום-קריות) 2546/05 אורי נ' קרנית (19/9/07); וראו גם ריבלין, 129-130; על ההחלטה בעיניין אורי הוגשה בר"ע במסגרתה הוחזר התיק לבית משפט השלום שם הסתיים בפשרה).

לא זו בלבד שהצד השלישי לא הגיש סיכומים, אלא שהוכח כי נהג ברכב ללא רשיון וללא ביטוח ולפיכך הוא נושא באחריות לתאונה וחייב לשפות את הקרן הפלשתינית בכל חיוב שתחול.

...

המסקנה היא שהטרקטור נהג לנסוע בשטח גיאוגרפי מוגדר ולא יצא ממנו.

מסקנה כלי הרכב שפגע בתובע החל דרכו כטרקטור ומאז לא שינה את ייעודו.

סוף דבר לתובע נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

התובע נפגע במסגרת יום כיף שנערך על ידי מקום עבודתו – עריית ירושלים, ומדובר איפוא, בתאונת עבודה.

בסופו של יום, הנתבעות לא כפרו בחבותן לפצות את התובע בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975,והן חלקו אך על שיעור הנזק.

הוא אישר כי הוא מכיר אנשים עם נכות משמעותית עששו את הבחינות והוסיף כי הוא "קיבל את זה ככה". מכאן, כי הוא מסיבותיו שלו וויתר על העיסוק בראיית חשבון ואין להטיל את האחריות לכך לפתחן של הנתבעות.

...

כאמור, אני סבור כי לעניין האפשרות כי בעתיד תהיה לנכותו הרפואית השפעה ממשית על תפקודו, יש לאמוד את נזקיו העתידיים, כשנכותו התפקודית מגיעה למחצית נכותו הרפואית האורתופדית (ללא הנכות בגין הצלקת), היינו 12%.

אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 398,268 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את הוצאותיו ושכ"ט עו"ד בסך של 60,577 ₪.

שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים סוכמה, ונותרו על שולחנו של בית המשפט קמא שאלת עצם קיומה של האחריות ושאלת גובה הנזק.

"התחושה הכללית" – כך בית המשפט – "היתה כי מדובר בטיול של כיף ולא בטיול מסוכן". חמישית, נפסק כי באתר לא היה שלט המתריע מפני סכנה כלשהיא הכרוכה בשיט.

הגרסה לפי מחלץ מקצועי היה נוכח באתר ואף סייע בחילוצה של המנוחה נדחתה, משלא נאמר דבר בעיניין זה במסגרת חקירת המישטרה את התאונה.

בקשה זו הביאה בעקבותיה טיעונים וטיעוני-נגד לרוב, כשבתווך, הושלמה בפסיקת בית משפט זה "טרילוגיה" של הילכות בשאלות שנלוו להילכת אטינגר, לאמור: שאלת התחולה הרטרוספקטיבית של ההלכה, שאלת תחולתה על תיקים שעילתם בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ושאלת אופן חישוב הפיצויים (ראו, בהתאמה, ברע"א 8925/04 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' עיזבון המנוח אלחמיד ז"ל (טרם פורסם); ע"א 8022/00 רז נ' צור (טרם פורסם); ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)).

...

השאלה היחידה שנותר להכריע בה היום היא, האם יש להתיר למערערים לתקן את הודעת הערעור בדרך של הוספת ראש הנזק של אבדן השתכרות "בשנים האבודות", לאחר שבסיכומים בבית המשפט המחוזי, ובהודעת הערעור הראשונה שהוגשה מטעמם לבית משפט זה, הם לא טענו לעניין הפיצויים לעיזבון אלא רק לעניין הפיצויים לתלויים; במילים אחרות, השאלה היא האם יש לראות במערערים כמי שזנחו את תביעת העיזבון וכמי שבשל כך מנועים היום מלטעון לזכאות לפיצוי בתביעה זו. סבורני כי יש להתיר את התיקון המבוקש.

משלא קיימו המשיבים את חובותיהם, לפי קביעותיה של הערכאה המבררת, לא נותר לנו אלא לאמץ את המסקנה בדבר קיומה של אחריות נזיקית במקרה זה. לאור מסקנתי זו, אינני רואה צורך להיזקק לבקשה לצירוף הכרעת הדין והחומר הנוסף הנוגע להליך הפלילי שהתנהל בבית משפט השלום בצפת ביחס למשיבים 1 ו- 3.

המערערים עותרים לפסוק להם את "הגבוה מבין השניים", ומשזו עתירתם – כך אנו מורים.

מן הפיצוי ינוכו הגמלאות, כפי שהורה בית המשפט קמא ובאין מחלוקת בעניין זה. שכר-טרחת עורך-הדין של המערערים יעודכן בהתאם לסכום הפיצוי שנקבע בפסק-דין זה. הערעור מתקבל אפוא במובן האמור.

על פי טענת התובעים, ביום 21/4/99 נשלחו שניהם לעבודת הדרכה בישוב בית אל, במסגרת יום כיף אתגרי.

לא זו אף זו, מאחר וחזקה היא כי כל שימוש הגורם נזק גוף והנכנס לתוך גדרו של סיכון תעבורתי, עונה להגדרת המונח "למטרות תחבורה", נדמה שיש לסווג את הארוע בעניינינו, כחלק מן הסיכון התעברותי הכרוך בנסיעת הג'יפ. תמיכה למסקנתי זו ניתן ללמוד ברע"א 7509/98 אורן כהן נ' הפניקס פ"ד נד (1) 250 (להלן: "עניין אורן"), שם נקבע במאורע של פגיעה גוף מכננת של ג'יפ כך: "יש לסווג תאונה שהתרחשה כתוצאה מהשימוש בכננת כגרירה, כיוון שהגדרת ה-"שימוש" אינה קובעת כי "גרירה" תחשב כתאונת דרכים כאשר הרכב תקוע.

לאור האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעות כי במקרה דנן, לא מיתקיים קשר סיבתי משפטי בין השמוש בג'יפ לנזק הגוף, וכי השמוש בגי'פ לא היה הגורם הממשי לנזק, וכי אינו בבחינת סיכון הנובע משימוש תחבורתי, אשר בגינה ביקש המחוקק להטיל אחריות.

...

ולכן לפי מבחן השכל הישר-אני סבור כי ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי, בין נפילה הקיר על התובעים לבין השימוש בג'יפ ו"הנסיעה".

סופו של דבר, אני קובע כי מדובר בתאונת דרכים.

אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות מס' 4 ו-5 חברת גי. פי. אס. חברה לאתגר וספורט בע"מ ומבטחתה הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ בהתאמה.