"
בדומה נקבע באמנת מונטראול, כי המוביל אחראי לנזק שניגרם במקרה של מוות או פציעה גופנית של נוסע רק בתנאי שהתאונה שגרמה למוות או לפציעה ארעה בכלי הטיס או במהלך כל פעולות העלייה לתוכו או הירידה ממנו (ראה : סעיף 17(1)).
לפני עלייתו לכלי טיס, אגב שהייתו בכלי טיס או בסמוך לירידתו ממנו;
(3) במטען ובטובין אחרים לפני הכנסתם לשדה תעופה, למנחת או למתקן תעופתי, לפני העלאתם לכלי טיס, בסמוך להורדתם מכלי טיס, או אגב הימצאם בכל אלה;
(4) בכלי טיס אגב כניסתו לשדה תעופה או למנחת או בעת שהייתו בהם –
אם החיפוש דרוש, לדעתו, כדי לשמור על ביטחון הציבור או אם יש לו חשד שהאדם נושא עמו שלא כדין כלי נשק או חומר נפץ או שבכלי הרכב, בכלי הטיס, במטען או בטובין האחרים נמצאים כלי נשק או חומר נפץ שלא כדין.
בבש"א 1818/03 (מחוזי נצרת) אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעם דוד ואח', פ"ד תשס"ג (1) 737 (2004) נקבע כי:
"בפרשת Tseng [9] הוגשה תביעה בגין נזקים נפשיים, שנגרמו לתובעת עקב בדיקה ביטחונית מחמירה, שנערכה בטרם עלייתה לטיסה מניו יורק לתל אביב. בית-המשפט העליון של ארצות-הברית, אשר דן בפרשיה בהרכב של 9 שופטים, קבע ברוב של 8 כנגד אחד, כי אף ארוע מעין זה – אשר ארע בשלב כה מוקדם, בטרם החלה התובלה האוירית עצמה – יש לחסותו בצל כנפיה של האמנה. בכך הורחבה תחולתו של סעיף 17 אף אל מעבר לגדריה המצומצמים של הטיסה עצמה, אל השלבים המוקדמים של הבידוק שלפני הטיסה, כאשר הבדיקה הביטחונית נתפשה כחלק מפעולת ההובלה האוירית...".
בית המשפט המחוזי אימץ את הגישה דלעיל לפיה שלב הבידוק הבטחוני מהוה חלק אינטגראלי מפעולת העלייה למטוס.
...
לגופו של עניין , כב' השופטת מוניץ התייחסה בהחלטתה במסגרת התביעה הייצוגית לנהלי הבידוק :
"...דברים אלה מלמדים באופן ברור כי, הסמכות לדון בשאלת חשיפתו של חומר חסוי בגינו ניתנה תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, נתונה לשופט של בית המשפט העליון בלבד. לפיכך טענת המבקשים לפיה בית משפט זה רשאי לעיין בחומר החסוי במעמד צד אחד אין לה על לסמוך, ועל כן נדחית בזה".
עוד נקבע שם כי:
"נוכח המסקנה אליה הגעתי נותרה השאלה, האם ניתן לקבוע כי המבקשים הופלו לרעה אם לאו, מבלי להיחשף לנוהלי הבידוק החסויים. לטעמי התשובה לשאלה זו היא בשלילה...אין חולק כי מדיניות הבידוק נקבעת באופן בלעדי על ידי מדינת ישראל אשר הסמיכה לצורך כך את השב"כ (המשיב 5) ואת רשות שדות התעופה (המשיבה 1) לביצוע הפעולות הנדרשות ולקביעת נוהלי הבידוק הביטחוני. מכאן, ברור, כי חברות התעופה מבצעות את הבידוק הביטחוני בהתאם להנחיות ולהוראות שהן מקבלות מן המשיבים 1 ו-5. אין בידי בית משפט זה כל אפשרות או יכולת לבחון את טענת האפליה לה טוענים המבקשים, בשל כך שהסמכות היחידה לעיין ולבחון את כללי הבידוק הבטחוני, בהיותם חסויים, מסורה לשופט בית המשפט העליון במסגרת עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. לפי סעיף זה רשאי שופט של בית משפט עליון לעיין בנוהלי הבידוק וכך לבחון אם יש באלה משום אפליה פסולה, כפי טענת המבקשים. מכאן ברור, כי שופט בית משפט זה אינו רשאי להיחשף לחומר זה".
על מנת שהתובעת תוכל להוכיח שהשב"כ התווה מדיניות בידוק ביטחוני מפלה וגזענית כנגד האזרחים הערבים בשדות התעופה בהתאם לשיטת הפרופיילינג הלאומי-גזעני, והפעיל סמכויותיו וביצע את תפקידיו על-פי דין, במודע, באופן שהיה ויש בו, כדי להפלות את הנוסעים הערבים בשדות התעופה ולהפר את זכויות היסוד שלהם על רקע לאומי –גזעי, יש להוכיח, להבהיר ולחשוף את אותה מדיניות ו/או נוהלים.
התובעת לא הגישה עתירה לבית-המשפט העליון לגילוי ראיה, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, ולא גילתה או חשפה מדיניות ו/או הנחיות ו/או נהלים אלו, ומשלא עשתה כן, ושעה שהנהלים הם חסויים, לא ניתן לקבוע כי אלו מפלים הם, ומשכך דין התביעה כנגד השב"כ להידחות.
לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה.
