בפניי תביעה כספית בגין ניזקי רכוש (רכב) על סך של 53,568 ₪, שעניינה תאונת דרכים מיום 31.03.22 בה היו מעורבים רכב התובע מסוג מרצדס מ.ר. 20-207-32 (להלן: "רכב התובע") ורכב הנתבע 1 מ.ר. 35-534-56 אשר היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").
רקע עובדתי תמציתי וההליך המשפטי שבפני:
לטענת התובע, התאונה אירעה בתאריך 31.03.2022, עת הנהגת ברכב התובע נסעה ברחוב שיר והגיעה לצומת "T" עם רחוב רנק (צומת לא מתומרר) בתל אביב, בדקה שהצומת פנוי ונכנסה לצומת תוך פניה ימינה, כאשר לפתע מצידה השמאלי הגיח רכב הנתבעים שנהגו הנו הנתבע 1, התפרץ לצומת לא פנוי מבלי ליתן זכות קדימה לרכב הבא מימין, נדחף והדף את רכב התובע לצד ימין, וגרם לו נזקים.
אני מאמינה לאלכסנדרה, כי במועד התאונה שנכנסה לצומת לא היה תמרור תן זכות קדימה בכיוון נסיעתה, והלכה למעשה לא עלה בידי הנתבעים לסתור זאת, כאשר כבר במסגרת כתב ההגנה טענו, כי לפני התאונה היה תמרור האט על עמוד התאורה בכיוון נסיעת רכב התובע, ובעת התאונה הוסר התמרור לנוכח החלפת עמוד התאורה ו/או עבודות תשתית מטעם הערייה.
מנגד, שוכנעתי כי הנתבע 1 לא היה ער מספיק לנעשה בכביש, לא נתן זכות קדימה לרכב התובע הבא מימין, וזאת בנגוד לתקנות ונסע במהירות שאינה מתאימה לתנאיי הכביש, ומכאן מלוא אחריותו לקרות התאונה, כאשר כפי שיובהר בהמשך לא מצאתי לנכון להשית על הנהגת ברכב התובע אשם תורם או אשם תורם מקים אחריות.
...
ביום 30.4.23 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידה הנהגת ברכב התובע, הגב' אלכסנדרה שוטרוב (להלן: "אלכסנדרה"), וביום 23.5.23 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העיד הנתבע 1, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק בית המשפט לרבות התמונות, ובכלל זה לאחר ששמעתי את העדים, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך עדותם ולאחר שמיעת סיכומי הצדדים, אני פוסקת כי הנתבע 1 אחראי בשיעור של 100%, לקרות התאונה, ואנמק;
אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעצם קרות התאונה, אלא בנוגע למי אחראי לה.
גרסתה של אלכסנדרה לגבי נסיבות קרות התאונה, הייתה סדורה קוהרנטית ומהימנה עלי, ולא נסתרה בחקירתה הנגדית.
אומנם, נפסק כי זכות קדימה אינה זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית, ואין להשתמש בה ב"עיניים עצומות", וכי נהג שלו זכות הקדימה צריך להיות ער לנעשה בכביש (ראה: ע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנחן, פ"ד כ"ט (2) 341 (1975)), ואכן בהינתן כי לאלכסנדרה זכות הקדימה, אין עובדה זו פוטרת אותה מחובת הזהירות החלה עליה, אלא מאי, שוכנעתי כי במקרה דנא אלכסנדרה לא הפרה את חובת הזהירות כלפי עצמה, אני מאמינה לה כי היא נכנסה לצומת בזהירות המתבקשת, היא פנתה ימינה בזליגה לצומת וכי התאונה ארעה כבר שהיא בתוך הצומת כפי שעולה אף מהתמונות שהוגשו לבית המשפט, כאשר זכות הקדימה נתונה לה, ומשכך לא הפרה כל חובה ואין להשית עליה כל אשם לקרות התאונה.
מוקדי הנזק ברכבים המעורבים והתמונות מצביעים על כך, כי התאונה התרחשה שעה שרכב התובע היה כבר בתוך הצומת, כאשר כאמור לעיל זכות הקדימה נתונה לה.
בשקלול כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבל את גרסתה שאכן נכנסה לצומת בזהירות המתבקשת, ושהתאונה אירעה כבר בתוך הצומת, ומשכך לא מצאתי לנכון להשית עליה אשם כלשהוא לקרות התאונה.
סיכומו של דבר
אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, באמצעות ב"כ, סך של 53,568 ₪, בצירוף אגרות משפט (מחצית ראשונה והמחצית השנייה של האגרה) ושכ"ט עו"ד בסך של 10,700 ₪.