בשים לב כי אין מחלוקת כי התובע נפגע בתאונת דרכים ואין מחלוקת כי לרכב הפוגע לא היתה פוליסת ביטוח תקפה במועד התאונה, ולכן דין התביעה של התובע כנגד קרנית להיתקבל והתובע זכאי לפצוי מאת קרנית בגין ניזקי הגוף, שיוכחו על ידו ואשר שנגרמו לו, בעקבות תאונת הדרכים ועיקר המחלוקת בין הצדדים, נסובה סביב זכותה של קרנית לחזור למי מצדדי ג'.
סעיף 9(א)(1) לחוק מורה כי משלם הפיצויים זכאי יהיה לחזור אל אחרים החייבים בפיצויים לפי החוק כאשר אלה נמנים על משוללי הזכאות לפיצויים המנויים בסעיף 7 לחוק (מי שגרם לתאונה במתכוון, או עשה שימוש ברכב ללא רשות, או כשאין לו רישיון לנהוג בו, מי שהרכב שימוש אותו לבצוע פשע, ומי שנהג ברכב ללא ביטוח )- למעט מי שעשה כן בנסיבות המתוארות בסעיף 7א'.
וכך פסקה כב' השופטת דורנר ברע"א 6825/01 שלום נ' שריקי:
"סעיף 7א לחוק הפיצויים מסייג את החריג לכלל בדבר הטלת אחריות מוחלטת לניזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, ומאפשר למי שנהג ברכב בהיתר, הגם שללא ביטוח, לקבל פיצוי מקרנית, ובילבד שלא ידע ולא סביר היה שיידע כי הוא נוהג בלא ביטוח. סעיף 7א לחוק הפיצויים פורש בפסיקת בית-משפט כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נימנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כסוי בטוחי."
בע"א 2853/96, קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, השמיע כב' המשנה לנשיא, כתוארו אז, כבוד השופט חשין, את הדברים הבאים באשר להבדל בהקף חובות הביטוח של בעל הרכב ושל הנוהג בהיתר, ובהמשך לכך באשר להשלכותיהם של יחסי קרבה וידידות ביניהם לעניין פרשנותו של סעיף 7א. נוכח חשיבות הדברים, לא למותר להביאם כלשונם:
"... חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה ברכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר ברכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רישיון לרכב ורישיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה משנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק ילך בעקבות החיים...".
מקרה נוסף שבו עשוי בית המשפט לקבוע כי אי הידיעה ואי הבירור היו בגדר הסביר נוכח קיומם של יחסי קרבה מיוחדים, הוא המקרה של יחסי עובד מעביד.
...
לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים בדבר בסיס השר של התובע ערב התאונה, הרי שהתחשיב שבוצע ע"י הנתבעת בסעיף 16 לסיכומים מטעמה, מקובל על בית המשפט ואני מוצאת להעמיד את בסיס השכר של התובע, בשערוך להיום על סך של 4,500 ₪.
סוף דבר
הנתבעת קרנית - תשלם לתובע את הסכום שפסקתי לעיל.
כמפורט לעיל, דינה של ההודעה לצדדי ג' 2 ו-3 ( מור ומשה סבן) להתקבל והם אחראים ביחד ולחוד ובשים לב לחלוקה שנקבעה להשיב לקרנית את כל הסכומים שהיא עתידה לשלם בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ כחוק מהסכום שפסקתי לעיל לאחר ניכויי מל"ל.
ההודעה לצד ג' של קרנית כנגד צד ג' 1 (יהודה אלירן) נדחית, ואני מחייבת את צדדי ג' 2-3 בשים לב להתנהלותם כפי שעלתה בתיק לפניי, ביחד ולחוד, לשלם לצד ג' 1 שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ מהסכום שפסקתי לעיל לאחר ניכויי מל"ל.
לא נעלם מעיניי משמעותו של פסק הדין כלפי צדדי ג' 2-3, וכי המדובר במשמעות כספית לא מבוטלת וצר לי על כך. אולם, מתן היתר לעובדים לעשות שימוש ברכב מנועי, ללא ביטוח חובה מנוגד לחוק ומהווה מחדל חמור ביותר, אשר יש לו תוצאות כספיות לא מבוטלות, כדוגמאת פסק דין זה.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
