שנתיים לאחר הפטירה, הגיש עיזבון המנוח, באמצעות אלמנתו ויורשתו החוקית, תביעת ניזקי גוף בעילת רשלנות רפואית בעקבות ביצוע ההרדמה לקראת הניתוח, במהלכו כאמור נפטר המנוח.
ברקע סבל המנוח מסכרת סוג 2, שימוש בסמים ועישון עם עדות לאמפיזמה ריאתית.
דר' גויכמן בצוותא עם דר' בן חיים שהצטרף במסגרת תפקידו כמנהל תחום השתלת כבד ומי שאמור היה להיות המנתח האחראי בתהליך של השתלת הכבד, ביצעו יחדיו את ניסיונות ההחייאה.
ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה נתפס כראש נזק שיורי, מקום בו לא ניתן להעניק לתובע פיצוי בגין התרשלות בטיפול או בגין אי הסכמה מדעת לטפול (בשל העדר קשר סיבתי להחלטה, קרי, לא הוכח שאילו ניתן ההסבר הראוי החולה היה מסרב לקבל את הטיפול).
לכן, אין לפסוק בגין אותו מחדל של אי גילוי המידע הנחוץ, שני סוגים של פיצויים, האחד – בשל הנזק הממוני והלא ממוני הכרוך בנזק הגוף שמקורו בטיפול שלא ניתנה הסכמה מדעת בנוגע אליו, השני–בגין הנזק הלא ממוני שניגרם מעצם הפגיעה באוטונומיה בגין הטיפול שלא ניתנה הסכמה בנוגע אליו.
...
על רקע האמור לעיל, היה המנוח מועמד להשתלת כבד, והצורך בניתוח כאמור אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.
אז כיצד ניתן לטעון כי בית החולים "טייח" את האמת ברישומיו?! אין בידי לקבל טענה זו. הוא הדין לגבי הטענה המועלית בסעיפים 18-20 לסיכומי התביעה לפיה לא הוצע לבני המשפחה לבצע נתיחה לאחר המוות.
סוף דבר- דין התביעה בכל הנוגע להתרשלות במתן הטיפול הרפואי להידחות.
התביעה מתקבלת אך ורק בטענה לפגיעה באוטונומיה בשל אי מתן הסבר כנדרש בנוגע לסיכון הטמון בביצוע ההרדמה.
