בטופס בל/250 תועד: "לדברי העובד בדרכו מהבית להסעה מעד ברחוב, נפל וקיבל מכה ברגל / ברך ימין".
בתביעה לתשלום דמי פגיעה תאר הנפגע כדלקמן: "הייתי בדרך להסעה ראיתי שאני מאחר קצת. התחלתי ללכת יותר מהר הגעתי למצב של ריצה נתקלתי בבלטה בולטת ונפלתי על הברך, סלבה שראה שאני פצוע ירד מההסעה ועזר לי לעמוד. לא יכולתי ללכת, התקשרתי לאישתי היא באה אלי עם הרכב ונסענו הביתה, חיכיתי כמה שעות בבית בכדי לראות מה המצב לאחר 2 בערך הכאבים התגברו ופניתי לקבלת טפול רפואי".
בכתב התביעה שהוגש על ידי הנפגע בחודש אוגוסט 11, תואר "ניזקו של התובע ארע עת היה בדרכו להסעה למקום עבודתו כשלפתע ניתקל במכסה ביוב בולט בשל מרצפות שקועות, בולטות ורעועות, במרכזה ולכל רוחבה של מדרכה צרה, ברחוב דב גאפונוב באשדוד, בסמוך למקום מגוריו"
התובע צרף לכתב התביעה, את תמונות המפגע שצילם הנפגע ואת התמונות לאחר שהמפגע תוקן.
הפסיקה דנה ודשה במקרים בהם אדם נפגע מנפילה על מדרכה עירונית וקבעה כי הערייה אינה יכולה לתקן ולאתר כל ליקוי קטן ומזערי שכן "רחובות ומדרכות עיר אינן 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים... לא כל סטייה מ'יושר מתמטי' של מפלסי דרכים הוא מפגע" (ע"א (ימ') 4344/97 כהן נ' עריית רמת גן (21/1/98)) מנגד נקבע כי "מדרכה אינה 'משטח סטרילי' אולם לא צריך לשים מיכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו" (ע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם (30/12/02)) וכי "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להמנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר...הלא בכל פעם שאדם ניתקל במכשול שבדרך – אילו התבונן לא היה ניכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דוקא כלפי מי שלא התבונן" (ע"א 2004/92 עריית קרית אונו נ' שחם (30/3/95)).
בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהוה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא ניזקו.
יוסף, כי מפרטי העסקתו של הנפגע ודו"ח רציפות ביטוח שהוצג עלה שהנפגע אמנם לא עבד תקופה ממושכת לאחר התאונה ואולם משחזר לשוק העבודה, לפחות בחלק מן התקופות, השביח את שכרו באופן משמעותי ומכאן, שהנכות הרפואית מתיישבת עם מצבו התיפקודי של הנפגע ואין לקבל את הטענה שהנכות התפקודית עולה על זו הרפואית.
...
איני רואה צורך להכריע בטענה זו, שעה שבאתי לידי מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את אחריותן של הנתבעות גם בלא קיומו של השתק שיפוטי.
משהעירייה בחרה שלא להרים את הנטל שהועבר אל כתפיה בהקשר זה, הרי שמתבקשת המסקנה כי היא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי הנפגע וגרמה לנזק.
בנסיבות אלה, אני קובעת, כי אשמו התורם של הנפגע עומד על שיעור של 25%.
מסקנה זו מתיישבת גם עם עדותו של הנפגע, שמיקד את קשייו בתקופה שלאחר התאונה, כאשר ניכר שעם הזמן מצבו התייצב.
