אחריות בנזיקין של בית ספר על מעשים פליליים של תלמידים בטיול

יתר על כן, גם אם נקבל את טענתו של איבראהים "שהשאיל" את "העובד שלו" מאג'ד לראובן (טענה שאיננה מקובלת עלי מאחר שמאג'ד הוא בכלל לא העובד של חברת מקור הפחים), הרי שמרגע "ההשאלה", לחברת מקור הפחים כבר אין "שליטה" על מעשיו של מאג'ד. בפסיקה נקבע שכאשר "עובד" מושאל על ידי מעבידו הקבוע למעביד אחר, מוטלת האחריות בנזיקין על הנזק שניגרם לעובד רק על אחד מהשניים לפי מבחן "השליטה הגמורה", ולא על שניהם יחד (ע"א 197/58 אילון נ' ידעי פ"ד יב 1459, 1460 – 1461 (1958); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל בע"מ פ"ד יח(3) 387, 392 (1964)).

יתר על כן, העובדה שהמאשימה לא טענה בכתב האישום ובסיכומיה שחברת דלק היא "המעביד" של יאיר, ראובן, מאג'ד, שמעון, עמוס וג'מאל, איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין סמכותו של בית המשפט בהליך הפלילי לקבוע כך. יודגש, הקביעה שחברת דלק היא "המעביד" של כל אלה שצוינו, היא לא קביעה עובדתית שעל בית המשפט לתת לצדדים היזדמנות להיתגונן כנגדה כפי שנידרש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982.

יתר על כן, בפסיקה נקבע כי בעת קביעת רמת האחריות הפלילית של המחזיק במקרקעין, יש חשיבות לשאלה האם מקור הנזק נובע מדבר הטומן בחובו סכנה מובנית, או שמא מדובר בחפץ שאינו מסוכן בטיבו אך שיתכן שיהפוך למסוכן אם ינהגו בו בדרך מסוכנת.

כך למשל, בע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל פ"ד ל(2) 561, היה מדובר בטיול תלמידים לכינרת מטעם בית הספר.

...

כאמור, הדבר דרוש אך ורק על מנת להגיע למסקנה המשפטית הנכונה באשר לזהות הגורמים שחבים בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מאג'ד בגין אירוע הנפילה, וכן על מנת להכריע בטענה של אכיפה בררנית שהעלו הנאשמים בכך שהם הועמדו לדין ובעוד שחברת מקור הפחים ומנהליה לא הועמדו לדין.

בנסיבות אלה, מתחזקת אף יותר המסקנה שעדותם של אבישי ויאיר שסוכם עם ראובן שהביצוע של החלפת גג הגלריה יהיה בדרך של "שני שלבים" היא בגדר סיפורי בדים ועדותו של ראובן שהחלפת הגג בוצעה כמקשה אחת באישורם ובהסכמת של אבישי ויאיר, היא האמת לאמיתה.

הפרות אלה הם "החטאים" המצטברים של כל אחד מהנאשמים שנולדו לאחר "החטא הקדמון". לכן, אין מנוס מהמסקנה שכל אחד מהנאשמים חב ברשלנות רבתי.

בנוסף, נקבע שהטענה של "גורם זר מתערב", דינה להידחות וכן נקבע שטענת "ההסתמכות" שהועלתה על ידי איתן ויאיר, גם היא דינה להידחות.

לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיע את כל אחד מהנאשמים, איתן זילביגר, אבישי הרט, יאיר יחיאל, חברת דלק תעשיות בע"מ וראובן מתוק, בביצוע עבירה של גרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

ודוק, חובת הזהירות המושגית של דגי נסיב קיימת גם מקום שמדובר בפגיעה כתוצאה מפעילות פלילית של צד שלישי, שכן אין להוציא מראש פגיעה כתוצאה מפעילות פלילית של צד שלישי ממעגל הסיכון בגינו עשוי בעל מקרקעין לחוב בנסיבות מסוימות (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 841 (2001) (להלן: עניין ולעס)); ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2) 733, 740 (1986); ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801 (1979)).

ודוק, התובע עבד אצל נשר לבן משך שלוש שנים (עמ' 11, ש' 33) בהם לא הוצב רק במסעדה אלא נויד בין בתי עסק שונים על ידי נשר לבן, ואף שימש מלווה בנשק לתלמידים בטיולים בבתי ספר (עמ' 9, ש' 25; עמ' 10, ש' 10).

בעיניין ולעס נדון מקרה בו התובע ישב בתחנה המרכזית של "אגד" ובעודו ממתין לאוטובוס הותקף על ידי מספר אנשים שהתנכלו לו. בית המשפט דן בגבלות אחריותה של "אגד" בהיותה "[] מוביל צבורי המחזיק מקרקעין שבתוכם מתרחשת פעילות ציבורית שוקקת". בית המשפט לא שלל, באופן עיקרוני, הטלת חובה על בעל המקרקעין בגין פגיעה כתוצאה מפעילות עבריינית בהתקיימן של נסיבות מסוימות.

נסיבות אלו סבות בעיקר סביב ידיעת בעל המקרקעין על הסיכונים הנוגעים לפעילות עבריינית והם מתבטאים במבחני העזר הבאים: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטאניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את היתנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם היתרחשו בעבר במקום הארוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הנו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין" (עניין ולעס, עמ' 843).

במלים אחרות, הטלת חובה על דגי נסיב מעוררת את התהיה "מי יאבטח את המאבטח"? [במאמר מוסגר יצוין כי זה ההגיון העומד מאוחרי סע' 15 לפקודת הנזיקין; ראו ע"א 1051/14 ‏ ‏עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 30.8.2015); אמנם דגי נסיב התייחסה בסיכומיה לתחולת סע' 15 לפקודת הנזיקין, אולם לא ראיתי להדרש לכך בהרחבה לאור התוצאה אליה הגעתי ולאור כך שהדיון בסע' 15 מצריך את הקביעה שבוצעה עוולה על ידי נשר לבן, דיון שנימצא חסר בהיעדר טיעון סדור בעיניין זה].

לאחר שיחרורו מבית החולים, המשיך התובע בקבלת טיפולים רפואיים במסגרות שונות ובעיקר בקופת החולים וכן במרפאות חוץ של בית החולים.

...

נזק לא ממוני – בשים לב למהות הפגיעה ממנה סבל התובע ולתוצאותיה; בשים לב למגבלה שהותירה הפגיעה בתובע; לאור שיעור הנכות הרפואית (20%) וגילו של התובע; ולאור הטיפולים הרפואיים שהוא עבר – אני סבור כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 100,000 ₪ נכון להיום.

אשר על כן, התביעה נגד נתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות, מכאן שגם ההודעה לצד שלישי נדחית, אף זאת ללא הוצאות.

אני מקבל את התביעה נגד נתבעת 1 ומחייב אותה לשלם לתובע את הסך של 189,737 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 50,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

ההסכמה הדיונית בתום שמיעת העדים שמו הצדדים את ידיהם, ללא קושי, על המחלוקת האמיתית שביניהם, והצהרה נרשמה מפיהם בעמ' 21 לפרוטוקול, בהאי לישנא: "ב"כ הצדדים: המחלוקת המשפטית העיקרית היא האם מעביד סביר היה צריך לצפות את המעשה הפלילי של הנתבע מס' 1 או לא; וכן אם אי פתיחת דרך חלופית מהווה רשלנות מצד המעביד שאילולא אותה רשלנות התאונה הייתה נמנעת (שאלת הקשר הסיבתי בין אי פתיחת דרך חלופית לבין זריקת אבן בכוונה תחילה, מצידו של הנתבע לעבר התובע)". סיכומי הצדדים התובע הגיש את סיכומיו ומסקנתו הייתה – כמצופה – כי יש למצוא את הנתבעות 2 ו-3 (המעבידה ומבטחתה בביטוח חבות המעביד) כאחראיות ברשלנות, וכפועל יוצא, יש לחייבן לפצותו בגין נזקיו.

בע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי סופר כי בטיול שנתי של כיתות ח' התגלעה מחלוקת בין המנוח והמשיב, במהלכה נתן המשיב מכת אגרוף בבטנו של המנוח והמיתו.

בית-המשפט העליון קבע כי דין התביעה להתקבל כנגד התלמיד התוקף, ברם דין שונה לגבי בית הספר ומשרד החינוך – נגדם התובענה דינה להידחות, משום שאין להטיל על המורים שליוו את התלמידים חובה לצפות את המהלך המצער הנ"ל וכי הם פעלו כפי שמורים סבירים היו נוהגים בהימצאם במרחק מה מהתלמידים שישבו יחדיו (בעניין זה התקיים דיון נוסף שאישר את פסק-הדין).

בית-המשפט העליון פטר את המשיבות מאחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, משום שבנסיבות המקרה – כך נקבע – שלטונות בית הסוהר לא היו צריכים לצפות מראש שהאסיר עלול לתקוף את המערערים – באי-כוחו – במהלך הפגישה: "..

סקירת הפסיקה של בתי-המשפט, בארץ ובארצות-הברית, מלמדת על הנטייה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים שבהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים שבהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע" (שם בעמ' 840).

...

הרי לגביו ברור כי דין התביעה להתקבל, הן בשל העדר הגנה וסיכומים, וכן בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניי, לאחר שהודה כי ביצע כלפי התובע עוולה נזיקית של תקיפה, וכאשר הוכח בפניי כי לא עומדת לנתבע שום הגנה מההגנות הקבועות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

סיום יוצא אפוא כי התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 נדחית בזאת.

אני מחייב את התובע לשלם לשתי הנתבעות, 2 ו-3, ביחד, הוצאות משפט, כולל שכר טירחת עורך-דין, בסך של 6,000 ש"ח כולל מע"מ כחוק, סכום אשר ישולם לנתבעות בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הוא יישא הפרישי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

עדיין, עולה השאלה, אם לבית הספר אחריות למעשים קשים אלה, שבוצעו על ידי עובד בית הספר, בשטח בית הספר, בתלמיד.

אין חולק כי מדובר במעשה תקיפה חמור ואכזרי שארע בתוך שטח בית הספר על ידי עובד בית הספר כלפי תלמיד.

בנסיבות אלה, אין להטיל על בית הספר אחריות עקב היותו מעבידו של אותו עובד וזאת מכח האמור בסעיף 25 לפקודת הנזיקין וזו לשונו: "על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישר אותה". אין ספק, כי לא הובאה שמץ של ראיה לכך שבית הספר התיר את ביצוע עבירות המין או אישר ביצוען.

"חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר" (פרשת מרצלי הנ"ל).

עוד עלתה השאלה, אם לעובדה כי מדובר במעשי תקיפה חמורים, השלכה לשאלת אחריותו של בית הספר.

" עא 99/3510 ראובן ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נה (5) 826, עמוד 841 43. באותו עניין קבע בית המשפט העליון שורה של מבחנים, לקביעת קיומה של חובת זהירות במקרה בו מבוצע מעשה פלילי על ידי צד שלישי:

...

אינני סבור כי ההסתברות להתממשות הנזק, כפי שארע במקרה שלפני, היא כזו המוליכה למסקנה שיש לנקוט באמצעים אלה, שהם בעיני אמצעים בלתי סבירים כך שיהיו באופן רגיל בבית ספר.

סוף דבר 70.

לאור כל האמור, ולמרות היות המקרה קשה ומצער, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים לפצות את התובע עבור נזקיו מאחר ולא הוכח לפני כי הנתבעים הפרו חובת זהירות כלשהי המוטלת עליהם כלפי התובע.