אחריות בנזיקין עקב תאונת דרכים עם אופנוע בשירות מעביד

זכותו של התובע, שנהג ללא ביטוח, לפצוי בהתאם לחוק הפיצויים התשתית הנורמאטיבית לדיון מצוייה בחוק הפיצויים, אשר מושתת כידוע על שלושה עקרונות: האחד – הטלת אחריות מוחלטת ומלאה על המשתמש ברכב שהיה מעורב בתאונת דרכים ולצד כך, יצירת מנגנון של ביטוח אחריות המכסה את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב בה, עקב התאונה; האחר – יצירתו של ביטוח סטאטוטורי באמצעות "קרנית" שמכוון להבטיח פיצוי לנפגעים שאין בידם לתבוע פיצוי מאת המבטח, בין היתר מאחר שאין ביטוח תקף; והנוסף – הטלת חובת ביטוח אישי, המכסה את המשתמש מפני נזק גוף שניגרם לו בתאונה.

כן מפנה קרנית לעדותו של בן סימון שהתובע היה מישתולל עם האופנוע, ולא רצה שעבוד אצלו.

העקרון בסעיף 82 (ג) לפקודת הנזיקין הוחל גם בחוק הפיצויים, ומשכך, כאשר עילתה של תביעת הפיצויים היא בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים והתאונה מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי גם כתאונת עבודה כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי וכאשר העובד נפגע על ידי שימוש שנעשה ברשות ברכב המשמש בשירות המעביד, אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור על המעביד ועל מבטחו בתביעת שיפוי בגין הגימלאות המשתלמות לנפגע.

גם חברו של התובע א.מ. סיפר כי ראה בפלשלר ובן סימון מעסיקיו וכאשר נישאל של מי היה האופנוע השיב: "אני לא יודע. כשהייתי בא לעבוד האופנוע היה שם. לא יודע על שם מי היה רשום. המעסיקים שלי אמרו לי קח את האופנוע וסע, המעסיקים שלי הם רמי וירון, שניהם מבחינתי היו הבוסים שלי ואני עושה מה שאומרים לי" (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 10/4/16 שורות 7-5).

...

בהקשר זה אציין, כי בישיבת ההוכחות הראשונה אליה התייצב בן סימון, החלטתי שלא להעידו ובד בבד באותו מעמד הוסברו לו היטב משמעות התביעה, חובתו להגיש כתב הגנה וראיות כמו גם הסיכון הכרוך מבחינתו בניהול התביעה ואולם בפרק הזמן שחלף בין הישיבה הראשונה לשניה, בן סימון לא עשה דבר והתייצב לישיבה השנייה כשהוא מעלה טענה שלא הבין, חשב שהתיק נסגר וביקש דחיה נוספת.

כמפורט כבר לעיל, החוסר של קרנית, הוא בסופו של דבר חוסר של הציבור שומר חוק שמבטח את רכבו, כאשר אחוז מסויים מתגמולי הביטוח מועבר לקרנית ומאפשר את פעולתה.

סוף דבר לאור המפורט עד כאן, משנקבע שהמדובר בתאונת עבודה ברכב מעביד ושעה שקרנית נכנסת בנעלי מבטחת הרכב, לא עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות השיבוב ומכאן גם לא זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 25% מהנזק.

משכך, דין התביעה להידחות.

כללי תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975 (להלן: החוק) בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 3.11.11 עת נהגה ברכב מ.ר. 9620516.

בעיניין אלגריסי בית המשפט קבע כי אם היחס בין האחראי לפצוי לבין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובדו, אין להיתעלם מיחסים אלה, ויש להפעיל לגביהם את התוצאה המתחייבת מסעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), 1968, (להלן: "הפקודה"), לנכות את הגימלה מהפצוי לפי סעיף 82(א) לפקודה, ולמנוע זכות חזרה של המל"ל על המעביד לפי סעיף 82(ג) לפקודה.

אין בעובדה שהתובעת נסעה ברכבה במהלך עבודתה, כדי להפוך את הרכב ל"רכב בשירות המעביד", ואין בה כדי להפוך את המעביד למחזיק הרכב או מתיר השמוש בו. כך, בע"א (מחוזי חי') 28575-02-11 דונסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (11.12.11), דובר היה בעובד שנסע באופנוע אשר היה בבעלותו, אולם הוצאות הרכב (דלק, ביטוח וכיו"ב) כוסו על ידי המעסיק.

...

הכרעה לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ולאחר שעיינתי בפסיקה הרלבנטית, אני קובעת שהתובעת זכאית לפיצוי בשיעור של 25% מגובה הנזק.

אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה יש לאמץ מבחן נוסף, והוא, היותו של התובע "בשירות המעביד" (להבדיל מנסיעה לעבודה או חזרה ממנה).

עולה מהמקובץ: אין מחלוקת כי הרכב היה בבעלות התובעת ובהחזקתה וכי היא נשאה בדמי הביטוח בגינו.

אשר על כן, אני קובעת שהתובעת זכאית ל- 25% מסכום הפיצוי ולפיכך, בהתאם להסכמת הצדדים, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום המוסכם בסך של 130,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, והחזר אגרה כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד היום.

התובע, המוסד לביטוח לאומי, שילם למר שמואל לוי (להלן: "הנפגע") תגמולים שונים בגין תאונת דרכים שארעה לו ביום 17/1/2007 (להלן: "התאונה").

למען שלמות התמונה יובהר, כי מאחר והמשאית היוותה רכב בשירות המעביד אין לתובע זכות לחזור אל מבטחת המשאית ומשכך זו גם אינה צד לתביעה זו. יוסף עוד, כי תביעת הנזיקין שהגיש הנפגע הסתיימה בפשרה לפיה מבטחת המשאית והנתבעת כמבטחת האופנוע חלקו בפצוי הנפגע בחלוקה שווה, אף כי אין מחלוקת בין הצדדים כי סעיף 3 לחוק הפיצויים, הדן בתאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב לא חל ואין כל טענה, כי יש מקום לחלוקת הפצוי בין שתי המבטחות, משכך, לא אדון כלל באפשרות זו. "תיקון דרך" של המשאית או תאונת דרכים עם הולך רגל, לה אחראי האופנוע? כאמור, עומדת להכרעה השאלה, האם בנסיבות שהוכחו מדובר ב"תיקון דרך" של המשאית או תאונת דרכים עם הולך רגל, לה אחראי נהג האופנוע.

...

אין בידי לקבל טענה זו. לא רק שלא הוכח מה קובעים ההסכמים בין בא כוח התובע לתובע, אלא שבית המשפט אמון על פסיקת שכר טרחה סביר בשים לב לעבודה שנעשתה, מה גם שכפי שהסביר התובע, האמור בהסכם בינו ובין התובע חל לגבי תביעות העבר ולגבי תיקים שהסתיימו בפשרה גרידא.

נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ופוסקת לתובע סך של 96,984.64 ₪ נכון ליום 19/12/11.

הנתבעת תשלם עוד לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בתוספת מע"מ מהסכום שנפסק וכן תשא בשכר העד כפי שנפסק.

עוד נטען על ידי התובעים, כי מר בעז מוגילבקין העריך, כי התובע נסע באופנוע כ-1,000 ק"מ בחודש, בעוד שהערכתו של מר משה קצין הייתה מבוססת לפי 500 ק"מ, ובכל מקרה הפסיקה לא עשתה קזוז מלא של רכב קודם, לעומת רכב נכים, אלא רק נעשתה הפחתה חלקית בשיעור של 30%, כעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 1164/02, קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני-קטין (פירסום נבו), 04/08/05.

הילכת בית המשפט העליון, בע"א 6935/99, קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3), 599, שרירה וקיימת, על אף ביקורות שהושמעו כנגדה, ובפרט בנסיבות אלה, שמשמעותה הכלכלית של טענת התובעים, לאור קיצור תוחלת החיים הקצרה, הנה זניחה, אין זה המקום שבית משפט זה יסטה מהלכה זו. לאור כל האמור ולאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי מסך נזקיו של התובע, עולה כי תביעתו של התובע בגין התאונה השנייה דינה להיבלע.

הנתבעות 1 ו-2 חולקות על טענת התובע וטוענות כי בנסיבות המקרה ולאור גם עדותם של מר אהרון כהן ומר אופיר גולן, לפיהן ספרי העסק היו בשליטת התובע והוא עשה בהם ככל העולה על דעתו, היתקיימו כל הנסיבות, לפיהן התאונה אירעה בשירות המעביד ובאופן השולל את זכותו של התובע לקבל 25% מהנזק שנקבע.

לטענת הנתבעות 1 ו-2, היה האופנוע מבחינה קניינית של עסקו של התובע, אשר נוהל כחברה בע"מ, הוא שמימן את רכישתו, לרבות הוצאות אחזקתו (לרבות הביטוח) והאופנוע שימש את התובע לצרכי עבודתו, ובכלל זה במועד הרלבנטי לתאונה, כאשר התובע נסע עם האופנוע לגבות כסף המגיע לחברה.

כב' המשנה לנשיא, השופט אור, ציין בפסק דין מנשה את האבחנה, בין חובת המעביד בפצוי העובד מכוח פקודת הנזיקין ובין אחריות המעביד מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וקבע כדלקמן: "אין מדובר במצב שעל יסוד עילה בנזיקין הנעוצה ביחסי עובד ומעביד קמה הן חבות בנזיקין הן חבות לשלם את דמי הביטוח למל"ל. קושי זה נדון בפרשת אלגריסי [2], שבה התעוררה, בין היתר, שאלת תחולתו של סעיף 82 לפקודת הנזיקין בנסיבות של תאונת דרכים. על-אף הקושי האמור הגיע בית-המשפט שם למסקנה שיש להחיל את הוראות סעיף 82 גם במקרי תאונת דרכים על-מנת ליתן תוקף לכוונת המחוקק שסעיף 82 יחול גם במקרים של תאונות דרכים. על יסוד נימוקים המפורטים שם מגיע בית-המשפט למסקנה כי אם היחס בין האחראי לפצוי ובין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובדו, כי אז אין להיתעלם מיחסים אלה, ויש להפעיל לגביהם את התוצאה המתחייבת מסעיף 82 – לנכות את הגמלה מהפצוי, כמצוות סעיף 82(א), ולמנוע זכות חזרה של המוסד על המעביד כמצוות סעיף 82(ג). האחריות לפי חוק הפיצויים אינה מוטלת על אותו אחראי בשל היותו המעביד, אלא בשל היותו המשתמש או בעל הרכב, מתיר השמוש (או המבטח). אך בשל היותו המעביד אשר נשא בעקיפין בנטל הגמלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי, (כיום סעיף 330(ג)) הדן בצד שלישי אלא את הוראות סעיף 82(ג), הדן בצד שלישי, שהוא מעביד". ובהמשך: "בשני המקרים המעביד – בין שהוא הבעלים ובין שהוא מחזיק את הרכב כשוכרו – הוא זה אשר התיר לעובדו את השמוש ברכב לצורכי העבודה. בתור מתיר השמוש ברכב – בין שהוא הבעלים ובין שהוא המחזיק בו – חלה על המעביד החובה לדאוג לכסוי הבטוחי של הנהיגה על-ידי המשתמש ברכב מכוח הוראות סעיף 2(א) לפקודת הביטוח". וכן ראה דברי כב' השופט ריבלין בפסק דין מנשה.

...

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, זכאי התובע לפיצוי כדלקמן: בגין פגיעתו בתאונה הראשונה מיום 08/07/98, זכאי התובע לפיצוי מהנתבעות 1 ו-2, ביחד ולחוד, בסך של 100,000 ₪.

הנתבעות 1 ו-2 תשלמנה לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 258,000 ₪, בגין תביעת התובעת כמיטיבה, ובתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית.

התובעים ישלמו, ביחד ולחוד, לנתבעת 3 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30,000 ₪.

ב"כ המשיב עומד על טענתו לפיה האופנוע נשוא התאונה היה אמנם רשום על שמו של המערער, אך פרמיית הביטוח שולמה על-ידי חברת האדריכלות, ומכיוון שהמערער היה מנהלה של החברה ובחזקתו 99% ממניותיה, סבור ב"כ המשיב שיש לראות באופנוע רכב בשירות המעביד, ולכן, אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור לא למעביד ולא למבטח של המעביד (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי פ"ד מד(2), 8).

לטענת המשיב, הגדרתו של המערער בחברה הנדונה כשכיר ו/או עצמאי היתה משקולי מס. לטעמו של המשיב, אף אם נראה במערער עובד שכיר, הרי מכיוון שכל הוצאות הרכב והביטוח שולמו על-ידי המעביד, התאונה היא תאונה שארעה בשירות המעביד, גם אם הרכב היה רשום "טכנית" על שם העובד, ושימש במועד התאונה לצורכי העובד.

אנו מפנים לפסק דינו של כב' השופט י. שנלר ע"א (מחוזי תל-אביב) 3463/07 שלמה אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") מיום 4.3.10, שעובדותיו דומות להפליא לנסיבות המקרה שבפנינו, שם נקבע, בסעיף 24: "העולה במקובץ עד כה, שלכאורה, גם אם המעביד נשא בדמי הביטוח בעקיפין, עדיין בעת שמדובר ברכב העובד, הרי מבטחת רכב זה תיחשב צד שלישי, ובהתאם יהיה זכאי הניזוק לפצוי הנוסף של 25%". מוסיף ומסביר, כב' השופט י. שנלר, שם, שב-ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"ח, פ"ד נח(4) 677, דן בית המשפט העליון באבחנה בין חובת המעביד בפצוי העובד מכוח פקודת הנזיקין, לבין אחריות המעביד מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

סעיף 2(ב) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המטיל חבות על מתיר השמוש ברכב, קובע: "היה השמוש ברכב על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השמוש". משמע, החבות בכל הקשור לנהיגת העובד ברכב נובעת לא מעצם המעמד כמעביד אלא מכך שהמעביד התיר לעובד לנהוג ברכב בעת שהמעביד היה הבעלים של הרכב או המחזיק בו. תמימי דעים אנו עם דבריו של כב' השופט י. שנלר בסעיף 26 של פסק דינו ב-ע"א (מחוזי תל-אביב) 3463/07: "מכאן המסקנה המתחייבת שאם למעביד לא היתה זיקה לרכב, קרי לא התמלאו התנאים של סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים, לא קמה אחריות המעביד כלפי העובד הנוהג ברכב. מכאן, שאם נחזור לסוגיה דנן, נמצא למדים כי מעת שהרכב בו נסע העובד היה בבעלותו או בחזקתו של העובד – שוב לא יהיה אחראי המעביד כלפי העובד...". ובהמשך, בסעיף 28, שם: "כאמור, לאור המבחן האמור, אין גם כל משמעות למי שנשא בדמי הביטוח בפועל, אלא אך ורק לשאלה על מי היתה מוטלת חובה שכזאת". (ההדגשה שלי – י.ג.) ובסעיף 30: "המסקנה העולה מכל האמור עד כה, כי ככלל, מעת שעובד נסע ברכבו הוא במסגרת עבודתו, ואף לפי בקשת המעביד, מעת שלא חלה חובת הביטוח על המעביד, גם אם בפועל נשא המעביד בהוצאה זאת בין במישרין ובין בעקיפין – יהיה זכאי העובד לפצוי של ה – 25%". לכן, במקרה שנידון שם, ב- ע"א (מחוזי תל-אביב) 3463/07, כותב כב' השופט י. שנלר (שעמו הסכימו שאר חברי ההרכב) בסעיף 36: "הבעלות בקטנוע הנה ע"ש המערער ולא נטען ולא הוכח כאילו בפועל הבעלות שונה מהרישום, להוציא מימון הוצאות החזקת הקטנוע. כך גם הקטנוע נמצא בחזקת המערער. משכך, החברה אינה הבעלים ואינה המחזיקה בקטנוע. התוצאה כי אינה חבה לבטח את הקטנוע וחבות הביטוח (להבדיל מהשאלה מי נשא בה בפועל) לא מוטלת עליה". לפיכך, נקבע שם, שהמוסד לביטוח לאומי זכאי לחזור למבטח האופנוע בתביעת שבוב ובהתאם, זכאי המערער ל – 25% מן הנזק.

...

בית משפט קמא הגיע למסקנה שנכותו התפקודית של המערער זהה לזו הרפואית הואיל וטענת המערער בדבר שימוש ביד ימין לצורך ביצוע עבודתו לא נסתרה ולא ניתן להתעלם מן העובדה שהפגיעה באגודל יד ימין עלולה להשליך על כושר השתכרותו של המערער בעתיד.

את התביעה בגין הפסד השתכרות לעבר דחה בית משפט קמא משהגיע למסקנה שטענות המערער בדבר הפסדי הכנסה לעבר מחמת ירידה בשכרו ופגיעה ברווחי החברה שבבעלותו, לא הוכחו ולא נמצא בסיס לטענות אלה.

העולה במקובץ מכל האמור לעיל הוא, שהמערער זכאי ל – 25% מן הנזק שקבע בית משפט קמא, דהיינו, 25% מן הסכום של 129,619 ₪ = 32,405 ₪.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, ומחייבים את המשיב לשלם למערער את הסכום של 32,405 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד פסק דינו של בית משפט קמא (9.1.2011) ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישלם המשיב למערער שכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪ בגין הליך הערעור, ובתוספת השווי הכספי של אגרת הערעור שהמערער נשא בה. התשלום יתבצע במשרד ב"כ המערער בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין במשרד ב"כ המשיב.