אחריות בנזיקין בתאונת דרכים: יסוד הנזק בעוולת הרשלנות

תחילה יש לקבוע את זהות האחראי לתאונת הדרכים והאם הוכחה רשלנות הנתבע, ורק לאחריה, ככל שאכן תוכר אחריות הנתבע, ידון יסוד הנזק כתנאי שני מיצטבר לאחריות בנזיקין.

במסגרת הוכחת יסוד הנזק בעוולת הרשלנות, הכלל הוא כי על התובע להוכיח, בשלב ראשון, את הקפו ומידתו של הנזק שניגרם לו (תיחום הנזק), ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שניגרם לו (כימות הנזק).

...

על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

סוף דבר באשר לנזק, בהעדר חוות דעת נגדית מטעם הנתבע, והנתבע אף לא ביקש לחקור את שמאי התובע.

במסגרת היסוד הראשון - חובת הזהירות (מושגית וקונקרטית) - על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק היתקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמאטיבי, בכפוף לקיומם של שקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צימצום הקף האחריות הנזיקית.

23) בפסיקה מאוחרת של בית המשפט העליון, הוצע מודל חדש לסדר בחינת יסודות עוולת הרשלנות, כאשר לפי מודל זה, במקרים שהם בליבת דיני הנזיקין, מניחים קיומה של חובת זהירות כללית ובוחנים תחילה את ההיתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, ורק לאחר מכן בוחנים את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות [ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013, חוות דעתו של כבוד השופט י' עמית; השוו עם פסק הדין בעיניין ע"א 3521/11 **** וגנר נ' מזל עבדי, מיום 22.6.2014, חוות דעתו של כבוד השופט נ' הנדל].

29) עם זאת, כפי שנפסק: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" [עניין ועקנין לעיל, עמוד 126], על כן, לא כל סיכון שהיתממש מצדיק הטלת אחריות והוא בר-פיצוי.

42) לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, איני נידרש לידון בטענת הערייה לפיה מדובר בתאונת דרכים וגם בשאלת אומדן הנזק עקב תאונה זו. עם זאת נעיר ביחס לטענתה האמורה של הערייה לעניין סיווג התאונה, טענה זו מעוררת קושי של ממש שכן לפי עדות התובעת בדיון, היא לא אוימה על-ידי רכב אלא בגלל הכביש החפור היא מעדה ונפלה [שורות 25-24, עמוד 2].

...

הנזק עקב התאונה הראשונה 43) כאב וסבל: לאחר שעיינתי במכלול החומר שהונח לפניי, בפרט, הרשומה הרפואית שצורפה לכתב התביעה ולסיכומי התובעת, בשים לב לטיב הפגיעה (פגיעה אורתופדית), למיקומה (שורש כף יד שמאל כשידה זו היא הדומיננטית, וכן במרפק), לחומרת הפגיעה (שבר והצורך בקיבוע בגבס), לצורך באשפוז וניתוח בהרדמה כללית בשלב מאוחר (ביום 18.7.2013), וכן בשים לב לכך שלא נטען ולא הוכח כי נותרה נכות צמיתה עקב האירוע - סביר בעיניי בנסיבות אלו, להעמיד את שיעור הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 7,500 ₪.

סיכום 46) התביעה, אפוא, מתקבלת באופן חלקי.

47) הנתבעת תשלם לתובעת את הסך דלעיל 13,500 ₪, אליו יתווספו הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.

תחילה יש לקבוע את זהות האחראי לתאונת הדרכים והאם הוכחה רשלנות הנתבעת, ורק לאחריה, ככל שאכן תוכר אחריות הנתבעת, ידון יסוד הנזק כתנאי שני מיצטבר לאחריות בנזיקין.

במסגרת הוכחת יסוד הנזק בעוולת הרשלנות, הכלל הוא כי על התובע להוכיח, בשלב ראשון, את הקפו ומידתו של הנזק שניגרם לו (תיחום הנזק), ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שניגרם לו (כימות הנזק).

...

לטענת ב"כ הנתבעת, יש בצבע השריטה להצביע כי לא היה זה רכבה של הנתבעת שפגע ברכב התובעת, ואילו לטענת ב"כ התובעת אין להסיק מכך כל מסקנה גורפת.

טיעון זה אך מוסיף ומחזק את המסקנה שלא היה זה יותר מאשר נזק פעוט שנגרם במועד התאונה נשוא תיק זה וכל נזק אחר יכול ונגרם במועד מאוחר למועד התאונה ואין לו כל קשר סיבתי עובדתי לאחריות הנתבעת לתאונה זו. לא רק שלא מתקיימת הסיבתיות העובדתית הנדרשת אלא שאף הסיבתיות המשפטית אינה מתקיימת במקרה דנן.

אף במקרים גבוליים, האומדן הולם יותר מקרים בהם ביהמ"ש הגיע למסקנה מבוססת בראיות: 1.

סוף דבר האחריות לתאונה ולנזק שנגרם לרכב התובעת מוטלת על הנתבעת.

מושכלות יסוד הן, כי כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השמוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב –יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין.

בית המשפט עמד לא פעם על עיקרון היסוד בנזיקין, לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים בפקודת הנזיקין, כגון חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעיניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת.

...

נוכח השתלשלות הארועים בתביעה זו והטענות שבאו עקב אותה השתלשלות, אין מנוס מלתאר, את האופן בו התנהלה התביעה עד כה. השתלשלות הארועים עד כה במועד ההוכחות, פתח ב"כ התובעת בשתי טענות – ראשית, טען, כי הנתבעת-1 (להלן גם: "הנתבעת") הורשעה בגין הפרשה בפסק דין חלוט בבית המשפט לתעבורה במסגרת עסקת טיעון, ושנית, ביקש למחוק את הנתבעים 3 ו- 4 בטענה כי הנתבעת 4 לא מבטחת את הנתבע 3 וכי אין אחריות על נתבע 3, ובמידה וכן, יוכל ב"כ הנתבעות להגיש הודעת צד ג'.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה במלואה כנגד הנתבעת-1 שנהגה ברכב בעת התאונה, מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2, ללא צו להוצאות.

כמו כן, אני מורה על מחיקת התובענה כנגד הנתבעים 3 ו- 4.

התובעת הוכיחה את הנזק שנגרם בחוות דעת שמאי שלא נסתרה והגישה מסמכים על פיהם שילמה למבוטחת סך של 43,423 ₪ וכן נשאה בחוות דעת שמאי בסכום של 401 ₪, משכך תשלם הנתבעת 1 לתובעת סך של 43,824 ₪, בצירוף הצמדה מיום התשלום למבוטח ועד ליום התשלום בפועל, שכר העדים כפי שנפסק, אגרה כפי ששולמה ושכ"ט בסך 11.7 אחוז.

מושכלות יסוד הן, כי כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השמוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב –יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין.

בית המשפט עמד לא פעם על עיקרון היסוד בנזיקין, לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים בפקודת הנזיקין, כגון חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעיניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת.

...

במקרה דנן לאחר שבחנתי את הראיות היטב, אני קובעת, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה.

בנסיבות שהוכחו, אני קובעת, כי התאונה התרחשה כאשר הנתבע-2 נסע לאחור ומלוא האחריות לתאונה מוטלת עליו.