אחריות בנזיקין בתאונת דרכים הפרעה בתחושה בלסת

בסיכומיו, הפך התובע את היוצרות וטען, כעילה עיקרית, שהוכחה רשלנותה של הנתבעת 2 וכי יש לקבוע שהיא אחראית כלפיו על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן-פקודת הנזיקין).

משטען התובע, כעילה ראשית לתביעתו (בעוד שהעילה על פי פקודת הנזיקין היתה חלופית), כי התאונה היא "תאונת דרכים", ומשהסכימו לכך הנתבעות, יש לקבוע כי התאונה היא אכן "תאונת דרכים" על פי חוק פלת"ד. לפיכך, לא אבוא לקיים דיון בשאלה אם הנתבעת 2 התרשלה (ואם יש לתובע תרומת רשלנות), ואני קובעת כי התאונה היא "תאונת דרכים". ניהולו של תיק זה התארך מעבר למקובל, כאשר תחילתו לפני שופט אחר.

פרופ' לאופר קבע שלתובע נותרה נכות של 3% בשל היפואסטזיה (תחושה פתוחה) בחניכים של הלסת העליונה מימין, וזאת על פי סעיף 29(5)א לתקנות המל"ל. בתחום הנוירולוגיה 7.

לאחר בדיקה נוספת, נתן דר' בן אפרים, ביום 24/7/02, חוות דעת נוספת, והפעם, על אף שחזר על הקושי באבחון אצל התובע בשל העדר שיתוף פעולה, העניק המומחה לתובע 30 אחוזי נכות, בקובעו, כי: "קיים קושי להעריך את נכותו. לאחר שלמדתי את כל החומר עולות העובדות הבאות: הנבדק נפגע בתאונת עבודה בראשו, לפגיעה זו היה אישור ב-CT מוח. מאז היתה ירידה בתפקודו. אני מעריך את נכותו הנפשית הכוללת והמלאה בשיעור של 30% לפי סעיף 34ד לתקנות המל"ל". בתשובה לשאלת הבהרה הסביר המומחה את השוני במסקנות בין חוות הדעת הראשונה לשניה היה כיוון ש: "בחו"ד הראשונה החלטתי שלא לקבוע את נכותו עקב חשד כבד להתחזות, בחו"ד השניה גיבשתי דעה שהנבדק סובל מנכות לאור החומר שהצטבר בין התקופות, והעדר שינוי בתמונה הקלינית. אמנם הנבדק לא שיתף פעולה אך התמונה הקלינית הקונסיסטנית תומכת בקיום הפרעה". על השינויים שחלו בהתנהגותו ובמצב בריאותו העיד התובע בתצהירו (ת/1 מ-29/7/98): מצב בריאותו הלך, לטענתו, והתדרדר, כאשר התפתחו אצלו תופעות אותן לא הכיר קודם לכן, כמו "אובדן זכרון, הפרעה בריכוז, מצב רוח ירוד, בלבול, מתח רב, נטייה להתפרץ ופגיעה בכוח הגברא. מאז פציעתי וכתוצאה ממנה איני מסוגל לעבוד באופן מסודר, אני מתקשה לקום בבוקר, יש לי הפרעות בשינה במהלך הלילה ואיני מוסגל לתפקד במשך שעות היום..

...

משטען התובע, כעילה ראשית לתביעתו (בעוד שהעילה על פי פקודת הנזיקין היתה חלופית), כי התאונה היא "תאונת דרכים", ומשהסכימו לכך הנתבעות, יש לקבוע כי התאונה היא אכן "תאונת דרכים" על פי חוק פלת"ד. לפיכך, לא אבוא לקיים דיון בשאלה אם הנתבעת 2 התרשלה (ואם יש לתובע תרומת רשלנות), ואני קובעת כי התאונה היא "תאונת דרכים". נהולו של תיק זה התארך מעבר למקובל, כאשר תחילתו לפני שופט אחר.

עמדתן זו של הנתבעות מקובלת עלי.

דר' בן אפרים ענה בתשובות לשאלות ההבהרה מיום 8.10.02 בסעיף ה' כי: "הנבדק אינו זקוק לשמירה, התרשמתי שרמת ההתמצאות שלו איננה דורשת שמירה". מעבר לכך, הפיצוי בגין שכ"ט אפוטרופוס לא נתבע בכתב התביעה ואף לא הובאו ראיות לעניין זה. לפיכך התביעה בראש נזק זה נדחית.

לסיכום אני מורה כדלקמן: רכוז הפיצויים המגיע לתובע הוא: עבור הנכות בתחום א.א.ג 20,000 ₪.

התובע, יליד 10/2/1985 , היה מעורב בתאונת דרכים ביום 13/10/2012 , עת היה נוסע ברכב מ.ר. 61-732-59 הנהוג בידי נתבע מס' 1 ומבוטח אצל נתבעת מס' 2 בביטוח חובה תקף.

אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות והמחלוקת ביניהם היא בשאלת גובה הנזק.

הפגיעה והנכות; התובע נפגע בתאונה פגיעות קשות, הועבר לבית החולים רמב"ם במצב של עירפול הכרה, אי שקט ,דמדום מהקרקפת , פצעי תלישה מהקרקפת והפנים וכן שבר מרוסק בלסת תחתונה.

עוד קבע המומחה נכות בשיעור 15% בגין סמנים חרדתיים פוסט- טראומטיים מתונים יחד עם הפרעת היסתגלות עם סימנים דכאוניים קלים ובעיות רגשיות.

המומחה קבע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה בתחושה ב 1/3 תחתון של הפנים והלסת התחתונה .

בהערת אגב באותו פסק דין היתייחס גם השופט רובינשטיין לדיווחים הכוזבים וציין: "אוסיף רק כי חלקי עם הקוראים לנהוג זהירות יתרה בטענות בדבר הכנסות לא מדווחות בתביעות נזיקין; הדברים נאמרים ככלל, מעבר למקרה הנוכחי. דומה הדבר במידה מסוימת להשתק שפוטי, מקום שאל מול רשויות מדינה מסוימות מוצג מצג אחד, ובהליך שפוטי - למרבה הצער בנסיבות עצובות - מוצג מצג אחר; גם אם המציאות האנושית אינה זרה לכגון דא, הדבר אומר דרשני, ומצדיק - כאמור - בדיקה מוקפדת על-ידי בתי המשפט הדיוניים.". להלכה זו היתייחס כב' השופט עמית בע"א 2648/11 מתתיהו אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), מיום 25.9.2011 : "לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש'מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת' (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין ... אף יש לקחת גם בחשבון את שקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב'עשר מיתות בית דין', החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים ... יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין 'השתק שפוטי' .... למיצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעיזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק...". לתיק צורף דו"ח רציפות בעבודה , על פיו ההיסטוריה התעסוקתית של התובע החלה משנת 2005 ( בן 20 ) שהתאפיינה בעבודה חלקית ולסירוגין.

...

דעתי , אם כך, שעל התובע לפנות למל"ל, אך כל זאת באם קיימת תכלית מאחורי פניה זו. הווה אומר, הקפאת חלק מהפיצוי עד למיצוי זכויות הינה אפשרית למקרה וקיים סיכוי לכאורה כי התובע יזכה לקבל גמלה מאת המל"ל. משכך אין מנוס מבחינת אפשרות זו בהתאם להוראותיו של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 .

עיינתי בחו"ד האקטוארית ואני סבור, כי נכון להורות על הקפאת סך של 266,776 ₪ סכום המשקף את קצבת הנכות כללית לה יהיה זכאי התובע בקביעת דרגת אי כושר בשיעור 60%, ולא מעבר לכך.

הנתבעים ישלמו לתובע גם שכ"ט בגין היתרה לאחר ניכוי התשלום התכוף, בשיעור 13% בתוספת המע"מ. הנתבעים ישיבו לתובע את האגרה ששולמה והוצאות העדים כפי שנפסק כנגד קבלות המעידות על התשלום.

עוד צוין כי "עוולת הרשלנות מתאימה יותר למקרים בהם אין המדובר בהתפרצות ראשונה של המחלה...במקרים אלה ניתן לשקול אחריות בנזיקין הן ביחס לחולה שלא נקט באמצעי זהירות מתאימים, והן במעגלים נוספים: בני משפחתו, ואולם אף גורמי הבריאות והרווחה, בלא שאקבע כמובן מסמרות; בעניינינו שלנו ככל הנראה לא היו סימנים מקדימים מדווחים". אין ספק כי הארוע הנידון לא היה בבחינת ההתפרצות הראשונה של המחלה, כפי המתואר לעיל ומפורט בחוו"ד של ד"ר אשמן היתנהגותו המוזרה של ר' החלה מס' חודשים קודם לכן והגיעה לכדי בדיקה פסיכיאטרית ביום 20.5.13- כבר אז אובחן כסובל ממצב פסיכוטי.

פרופ' דוד ירניצקי, מומחה בימ"ש בתחום הנוירולוגיה ציין כי "בתקופת המעקב התלונן על כאבים בצואר וכתף שמאל, חרדות ופחדים ונדודי שינה. בשל תלונות על הפרעה בתיפקוד יד שמאל עבר מספר בדיקות EMG שהדגימו פגיעה אקסונלית בעצבים סופרסקפולר או ספיינל אקססורי. בבדיקת סונר זוהה דילדול של שרירי הטרפזיוס והרומבואיד משמאל, עם חולשה בבדיקה נוירולוגית קלינית של השרירים הללו או חלקם. ביולי 2015 נפגע בתאנת דרכים ולאחריו היו תלונות אופייניות לפגיעת ראש צואר קלה. בביקורו במרפאתי התלונן על קושי בהרמת יד שמאל וכאבים בראש ובזווית הלסת משמאל. מעברו יש לציין תלונה נקודתית על כאבי ראש וסחרחרות ב-2006 ופגיעה בתאנת דרכים ב-2009 ללא רלוואנטיות לתאונה דנן. גם התאונה מ-2016 איננה רלוואנטית. בבדיקתו מצאתי חולשה פרוקסימלית ביד שמאל, עם דילדול ועם סקפולה בולטת לאחור. הנכות הנוירולוגית עומדת על:

ד"ר יצחק הורוביץ, כרורג פה ולסת מטעם ביהמ"ש קבע בחוו"ד כדלקמן: "...סבל מפצע חודר עמוק לאיזור השריר הטמפורלי וחתך היורד לכיוון תעלת השמע החיצונית של אוזן שמאל וממשיך עד לשריר הפרוטיס. נותרה צלקת באזור, סבל וממשיך לסבול מהגבלה בפתיחת הפה, קשיים בלעיסת מזון נוקשה, תחושה של נימול באזור החבלה...בשל הצלקת שנותרה מדקירת הסכין נותרה צלקת בשריר השמאלי המגבילה את פתיחת הפה בצורה אסימטרית PP עת השרירים הממונים על תנועת הפתיחה מושכים את הלסת כלפי מטה. לכן גם קיימת בנוסף לפתיחה המוקטנת ההגבלה בתנועה הלטרלית לימין וסטית הלסת לשמאל בסיום הפתיחה

...

נותר עם נכויות רפואיות ותפקודיות משמעותיות במספר תחומים, כפי שפורט בהרחבה בפס"ד. נוכח פני הדברים ובתוכם נסיבות המקרה, תוצאותיו והנכויות שנותרו בתובע, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 300,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1.

התביעה נדחית כנגד הנתבעות 2-3 והתובע יישא בהוצאותיהן, בנסיבות העניין, בסך כולל של 12,000 ₪.

עניינו של הדיון המאוחד בערעורים הנ"ל נוגע לתביעת פיצויים, שהוגשה על-ידי המערער נגד המשיבים בגין נזקים שהם תוצאה מתאונת דרכים, שנגרמה על-ידי המשיב 1, אשר היה מבוטח אצל המשיבה 2.

המשיבים הודו באחריות המשיב 1 לתאונה ובחבותם לפצות את המערער על הנזקים שנגרמו לו. המחלוקת בין בעלי הדין הייתה ביחס למידת הנכות של המערער ולשיעור הפיצויים המגיעים לו. ראוי לציין, לפני הכניסה לדיון לגופן של הטענות, כי השופט המלומד שישב בדין לא חסך מעצמו כל טרחה ונכנס לפני ולפנים של כל בעיה שהולתה לפניו, ניתח לפרטיהן את הראיות ונימק כהלכה את מימצאיו, בין אם היו מבוססים על הראיות ובין אם על אומדנים.

המומחה גם קיבל את טענת המערער, כי הפגיעות בפה ובלסת יצרו אצלו הפרעה בתחושה של השפה התחתונה, אלא שהיא קלה ביותר.

50%‎ כדי להמחיש זאת לגבי תביעות נזיקין מהסוג הנידון בערעורים דנן: כאשר טוען הנפגע, כי נגרם לו בעת התאונה נזק מסוים, ואין הוא מצליח להוכיח זאת אף במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, הרי אין הצדקה להענקת פיצוי עבור דבר שלא הוכח.

...

אף-על-פי-כן מצא בית המשפט לנכון להעניק לו פיצוי בגין האפשרות, שאם הוא ייפלט לשוק העבודה, יפחתו סיכוייו להיתמודד בהצלחה על מקום עבודה דומה עם מתחרים, שאין להם המום שנשאר לו עקב התאונה.

סבורני איפוא, כי בית המשפט קמא צדק בהעניקו פיצוי נפרד עבור כל אחד מראשי הנזק האמורים, כאשר הפיצוי עבור המרכיב השני של הפסד השכר בעתיד יכול היה, מטבע הדברים, להיות מבוסס על אומדן משוער, גלובלי, בלבד.

סוף דבר: נראה לי, כי יש לדחות את הערעורים בכל הנוגע למימצאיו ולמסקנותיו של בית המשפט קמא, בכפוף לשינויים הבאים: אשר להפסד השכר בעתיד, הנובע מאי-כשירותו של המערער לעבוד בתור מכונאי בים, יש לשנות את הסכום, שנקבע על-ידי השופט קמא, מ-1,918,000 ל"י ל-3,960,000 ל"י (או 396,000 שקל), נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי.