אחריות בנזיקין בתאונת דרכים במהלך שיעור נהיגה

בפניי תביעה כספית נזיקית על סך - 12,911 ₪.

עניינה של התביעה ניזקי פח עקב תאונת דרכים.

לפיכך, טענה, כי האחריות לקרות התאונה, היא על הנהג מטעם התובע ולא עליה.

מורה הנהיגה מסר בעדותו בבית המשפט, כי הוא הדריך אותה עת תלמיד בשיעור נהיגה במשאית.

...

אשר על כן, המסקנה היא כי הנתבעת הינה אחראית לקרות התאונה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 7,700 ₪ בצירוף עלות השמאי בסכום של 1,170 ₪, וכן הוצאות משפט בסכום של 500 ₪.

המנוח, שהיה כבן 67 בעת התאונה, היה מורה לנהיגה, והתאונה התרחשה בעיצומו של שיעור נהיגה.

ענייננו בשני אירועים שגרמו לנזק אחד: ארוע תאונת הדרכים – שהאחריות לשאת בנזק שניגרם בגינו נופל על כתפי חברת הביטוח; וארוע התקיפה – שהאחריות לשאת בנזק שניגרם בגינו נופל על כתפי המשיב-המעוול (ראו והשוו [לרע"א 5971/95‏]עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ נ' שמחון‏, פ"ד נב(5) 70 (1998), שם דובר בשני גורמים ששילובם יחד הוביל לקריסת הגג שגרמה לפגיעה במערער: גורם אחד בדמות הזרמת בטון לגג הבניין ממשאית המיועדת לכך (שימוש ברכב מנועי), וגורם נוסף בדמות חבלה מוקדמת במערכת התומכות בתיקרה; להבחנה בין שניים שהזיקו במשותף, שניים שגרמו נזק אחד, ושניים שגרמו נזקים נפרדים, ראו דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 485-483 (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, 1976); כן ראו ע"א 260/56 שמידט נ' שמואלי, פ"ד יא 1157, 1166-1164 (1957), שם עמד בית המשפט על כך שבמקרים מן הסוג הראשון והשני, חבים המעוולים ביחד ולחוד; וראו גם [][ע"א (מחוזי מר') 65194-09-17‏ ‏]לוי נ' י. ר. א. ב. שרותי נוי 1985 בע"מ, פסקה 15 (4.7.2018)].

כך למשל בעניינינו, בכל הנוגע לנזק שניגרם למנוח כתוצאה מתאונת הדרכים, לא ניתן לנתק את הקשר בין משטר האחריות המוחלטת שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) לבין תיקרת שיעור הפיצויים הקבועה בו (בהיתחשב בשיעור המאקסימאלי שניתן לפצות כמפורט בסעיף 4(1) בגין אובדן שכר וכמפורט בסעיף 4(3) בגין נזק שאינו נזק ממון).

...

]השופט י' עמית: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא ר' שפירא וכב' השופטות ב' טאובר וע' חן-ברק) מיום 29.3.2020, בגדרו התקבל בחלקו ערעורו של המשיב ונדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כ' ג'דעון) מיום 6.10.2019, שבו נתקבלה תביעת המבקשת לפיצויים בגין אירוע תקיפה שהתרחש בסמוך לאחר תאונת דרכים.

כשלעצמי, אני סבורה כי המבקשת אכן תזכה בפיצוי העולה על סך נזקיה, שכן לדידי, הנזק אליו מתייחס הכלל הידוע לפיו – ניזוק אינו זכאי לקבל פיצוי העולה על סך נזקו – הוא אך ורק אותו נזק בר פיצוי על-פי דין, ולא הנזק העובדתי אשר נגרם לניזוק הלכה למעשה.

נוכח כל האמור, אני סבורה כי במסגרת תביעת המבקשת נגד הפול, יש לראות את הנזק שנגרם לה רק כאותו נזק המוכר על-פי הוראות חוק הפיצויים – על גבולותיו.

ת השופט ד' מינץ: מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברי השופט י' עמית, כי דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שאין לנכות את הסכום ששולם בהסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת לבין משיבה 2 (להלן: הפול) מן הפיצוי שנפסק שעל משיב 1 (להלן: המשיב) לשלם למבקשת.

הוסכם כי שיעור נכותו העדכני של הנפגע כפי שנקבע ע"י קצין התגמולים יעמוד על 69% ושיעור ניזקו של יעמוד על 2 מליון ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד כפי שיקבע ע"י בית המשפט.

אלא שכאן טוענת המדינה לחסינות מכח הדין ובכלל זה הוראת סע' 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952 (להלן – חוק הנזקים האזרחיים) וסע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד הפוטרים אותה מתשלום פיצויים ע"פ חוק הפלת"ד בגין חבלה שנחבל אדם בתקופת שרותו הצבאי ועקב השרות, כאשר הפסיקה החילה את הפטור אף בעיניינו של שוטר, כבנידון דנן.

הובהר בפסיקה כי דינו של שוטר לעניין זה כדינו של חייל, כך נקבע בע"א 5164/91 - מדינת ישראל נ' צחי עזרא, (1994) - "הינה כי כן, כשם שסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה חל על חייל אשר נפגע בתאונת דרכים בנסעו ברכב שהמדינה בעליו בעת ועקב מילוי תפקידו, כך הוא חל על שוטר אשר נפגע בתאונה כאמור בעת ועקב מילוי תפקידו. אותה הוראה בחוק הנכים החלה על חייל נכה מן הראוי שתחול על שוטר נכה וכשם שלגבי הראשון לא תחול חובת פיצוי על המדינה על פי האמור בסעיף 6(א), כך היא לא תחול לגבי האחרון" (וכן ראו לעניין מיתנדב במשמר האזרחי -ת"א (ירושלים) 8871-09 - שולמית כהן נ' מדינת ישראל, (2011) ולעניין עובדי שירות הביטחון תא (ראשון-לציון) 5233/02 - ברוך אלקובי נ' ענבל חברה לביטוח בעמ, (2003)) נשאלת השאלה האם יש להחיל בנסיבות הנידון, בהן עסקינן בתאונה מעורבת בו נפגע שוטר מרכב מדינה ומרכב אזרחי, את הוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד שעניינה חלוקה בין הרכבים המעורבים בתאונה, ובלשונה – "(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" בה בשעה שהמדינה טוענת כי אין כל תחולה לסע' זה נוכח הפטור מחבות ואחריות שמקנה לה החוק, כמפורט בסע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד, טוענים הנתבעים כי אין כל הוראת חוק הפוטרת את המדינה מהשתתפות בחבות לפי סע' 3 ב לחוק הפלת"ד. לטענת הנתבעים סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד פוטר את המדינה מאחריות כלפי נפגעים אך אין הוא פוטר אותם מחלוקת חבות בין מבטחים לפי סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד המהוה הסדר ספציפי.

וכך נפסק ע"י בית המשפט בעיניין רפאל - "השאלה שבמחלוקת היא, האם פטורה המדינה מאחריות בנזיקין כלפי התובע, ואם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב - האם פטור מאחריות כלפי התובע פוטר את המדינה מחובת שיפוי למעוולים האחרים עבור סכומים שהם עלולים להתחייב לשלם לתובע. הזכות לשלוח הודעת צד שלישי היא זכות דיונית-פרוציסואלית ואם אין לאדם אשר רוצה לשלוח הודעה כזו זכות לסעד נגד הצד השלישי לפי הדין המהותי, ממילא אין בסיס למשלוח הודעת צד שלישי. במקרה דנא מכיון שהמדינה אינה אחראית בנזיקין כלפי החייל התובע, הרי הפועל-יוצא מכך הוא, שהיא אינה חייבת לשפות את הנתבעים עבור כל סכום או חלק ממנו שהם יחוייבו לשלם לתובע... על שיפוי בין מעוולים מדובר בסעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובו נאמר כי "כל מעוול החב על הנזק רשאי להפרע דמי הישתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק ... " מכיוון שהמדינה איננה בבחינת מעוול אשר חב על נזק.

...

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 – "עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שנפגע בתאונת דרכים עקב שירותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו) פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עמה את הפיצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה.

בית המשפט דחה את הטענה והבהיר – "...לעניננו חשוב סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) שזה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי?" התוצאה היא, שהואיל והחייל נפגע תוך כדי ועקב שירותו אין המדינה אחראית לא בנזיקין ולא על-פי חוק הפיצויים ולא על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי.

כך בסע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד הובהר כי בתאונה שמעורבים בה אופנוע ורכב אחר תשלם המבטחת של הרכב האחר 75% מנזקו של הנפגע, ובלשונו – " (ג) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר אחד או יותר שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע, 75% מהפיצויים על נזקי גוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב); המבטחים של הרכב האחר יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות הסיפה של סעיף קטן (ב)..." וכך גם הוראת סעיף 2 (א) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו הפיצויים) נסובה על המבטחים - "(א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים"(הדגשה שלי – צ.ו) בית המשפט בעניין הפול הבהיר כי אין בהוראת סעיף 22(ב) לחוק הפלת"ד בכדי לאיין את חיוב המדינה בהשתתפות ע"פ הוראת סע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד שכן סע' 3 (ג) מתייחס לחבותה כמבטחת, ובלשונו של בית המשפט – "במקרה שבפניי אחריותה של המדינה להשיב 50% מן הפיצויים שעשויה הייתה הנתבעת לשלם מכוח חוק הפיצויים, נובעת מהיותה "מעין" מבטחת של רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה, הא ותו לא. חובתה זו עומדת לעצמה מבלי קשר לזהות הנפגע באופנוע" – (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 25 לפסק הדין) ראשית אומר כי אינני מסכים עם מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין הפול ולסברתי הפטור שחל על המדינה מכח סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד חל הן בכובעה כ"משתמשת" ברכב ומזיקה והן כובעה "כמבטחת" או "מעין מבטחת", וכפי שמצאנו בדבריו של אנגלרד בספרו שהובאו לעיל– "חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק האחריות הנזכר חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה ע"י סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן" (הדגשה שלי – צ.ו; שם, עמ' 257 בפיסקה 256).

עסקינן בתביעת פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 28/01/1960, בתאונת דרכים שבה היה מעורב ביום 10/11/2019 עת נהג ברכב מסוג הונדה בכביש הכניסה לכפר יאנוח – ג'ת, שאז ארעה תאונת שרשרת בה היו מעורבים עוד שני רכבים שנסעו מאחורי ההונדה: רכב מיצובישי שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 1 (להלן: "חטיב") ומאחוריו רכב ג'יפ טיוטה שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 3 (להלן: "לביא").

על פי חוות דעתו של ד"ר טנצמן מיום 14/07/2022, הוא מצא אצל התובע הגבלה קלה עד בינונית בתנועות עמוד השידרה המותני שהנה תוצאה של תאונת הדרכים מושא התיק דנן, בגינה קבע לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של-15%.

כפי שכבר נפסק, כללי ההיתנהגות בדרכים מעוצבים בעיקר בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ובדרך כלל לפיהן תיגזר שאלת האחריות בנזיקין לקרות תאונת דרכים [ראו דיון מורחב בפסקי דיני ב-ת"א (שלום ביש"א) 49335-12-18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' חייק זמיר (03.11.2020), וכן ת"א (שלום נצ') 35957-05-20 מוחמד זועבי נ' לורנס האריס (28.06.2022), ופסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים שהובאה בהם].

משמע, הפגיעה מאחור מלמדת על כך שהופר "כלל הדרך" ונוצרה ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך זהירה, או במילים אחרות, נוצרה חזקה של נהיגה רשלנית, שהרי רכב הנהוג כראוי וכדרישת תקנות התעבורה, בין היתר אלו שאוזכרו לעיל, אינו אמור לפגוע ברכב הנוסע לפניו, ועל כן, הנטל במקרה שכזה עובר אל אותו נהג שהפר את "כלל הדרך" להוכיח כי פגיעתו מאחור ברכב שנסע לפניו לא הייתה תוצאה של רשלנות מצידו [ראו והשוו: ע"פ 7066/13 ערן אלמליח נ' מדינת ישראל (22.12.2015), פסקה 68; וכן ע"פ 2619/14 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.2014), פסקה 34].

...

אני מקבל טענת ב"כ הנתבעים 2-1 כי יש בכך משום הודאת בעל דין בקיומה של אחריות מצדו של לביא להתרחשות התאונה, הן הודאה בכתב הן הודאה בהתנהגות (הבאה לידי ביטוי בתשלום הפיצויים בגין נזקי הפח) [ראו י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי, תש"ע-2009), בעמ' 1397-1392].

לסיכום, אני קובע כי לביא לבדו אחראי לקרות התאונה ועל כן אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4 ומחייב אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום הפיצוי שעליו הוסכם בסך כולל של- 108,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 נדחית בזה.

אני מחייב את הנתבעים 4-3, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסכום כולל של-5,000 ₪.

האם יש להטיל אחריות בנזיקין בתאונת דרכים, על נהג ברכב הפוגע ו/או על חברה המופקדת על אחזקתו התקינה של כביש עקב המצאות מפגע, בדמות כתם שמן, על הכביש.

בהתאם לכתב התביעה, ביום התאונה, עת נסעה התובעת ברכבה יחד עם חברתה, ברידות העיר צפת בין צומת מירון לצומת צפת, החליק רכבה בגלל כתם שמן בכביש ובהמשך היא עצרה בצד הדרך, ואז הרכב הפוגע פגע ברכבה מאחורה וגרם לרכבה נזקים בסך 13,041 ₪ (לפני מע"מ).

לטענת הנתבעת 3 התאונה התרחשה בשל נהיגתו הרשלנית של נתבע 1 ו/או אשמו התורם בשיעור 100% ובשל כך דין התביעה נגדה להדחות.

...

זה המקום להפנות לדברים שנפסקו ברע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ. אלסייד ספאלדין (10.09.2017) כדלקמן: "... ודוק, כל שנדרש הוא כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה, כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין...". לפיכך, אני קובע כי התובעת הוכיחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי נגרמו לה נזקים כמפורט בכתב התביעה בסך של 16,458 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת נגד הנתבעים 1 ו- 2, אשר עליהם לשלם לתובעת סך של 16,458 ₪, בתוספת אגרות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪, ובסה"כ 20,458 ₪.

התביעה נגד נתבעת 3 נדחית.