אחריות בנזיקין בתאונה בין כלי רכב צבאיים

עוד טוען התובע, כי מהראיות שהוצגו, לרבות עדותו של מזכיר המועצה, מר עמיחי אופיר (להלן: מזכיר המועצה) עולה, כי המועצה ביטחה את שטח האתר ובכך למעשה יצרה מצג כלפי הגורמים האחראים האחרים, שהיא כמבטחת נושאת באחריות בנזיקין כלפי צד ג' המזדמן לאתר.

הצדדים טוענים, כי אף אם בתחילת הדרך המדינה דאגה להסדרת העברת החזקה בקרקע לעמותה, ואף אם לא הוכח כי היא החזיקה בשטח האתר בעת התאונה, המדינה התרשלה בכך שבמהלך השנים, חלוקת האחריות בין העמותה ובין המועצה בכל הנוגע לתחזוקת האתר לא הייתה ברורה, כפי שעולה מן המחלוקות בין השתיים בתיק זה. על פי הטענה, על המדינה כבעלת השטח היה לדאוג לחלוקה מסודרת של האחריות בין שתי המחזיקות.

מר שמואל ציון תיאר בתצהירו כי הוראת משרד הבטחון מס' 50.01, שכותרתה "הענקת נשק", היא המסדירה את נושא העברת כלי רכב משוריינים ישנים או בלתי תקינים (להלן: רק"ם) מצה"ל לעמותות העוסקות בהנצחה או הקמת אנדרטאות ואתרי זכרון.

למסקנה זו הגעתי מבלי צורך להכריע בשאלה, היכן היו הורי התובע בעת קרות התאונה והאם השגיחו עליו כיאות בעת שהתירו לו לעלות על הטנק, זאת מן הטעם שאין קשר סיבתי בין המחדל הנטען מצד ההורים ובין התאונה.

...

בהגיעי למסקנה זו, איני נדרשת להכריע בין הדעות השונות באשר להיותו של האתר גן משחקים אם לאו, והאם הוא עומד בתקנים כאלו או אחרים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה נגד המועצה מתקבלת ואני מחייבת אותה לשלם לתובע פיצויים בסך 373,000 ₪.

ההודעה למדינה נדחית.

ההודעות להורים נדחות.

בא-כוח התובע ציין כי על הערייה רובצת החובה למנוע ולהסיר מכשולים בתחום שיפוטה, כי קיומו של המפגע במקום הנפילה היוה סכנה למשתמשי הרחוב, וכי הערייה הייתה יכולה לצפות באופן סביר כי עוברים ושבים עלולים ליפול כתוצאה ממפגע זה. בא-כוח הערייה טען בסיכומיו כי עדות התובע הייתה עדות יחידה בכל הנוגע לנסיבות היתרחשות התאונה, וכי מאחר ונתגלו בה סתירות מהותיות, אין ליתן בה אמון ויש לדחותה.

בע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש פ"ד לו(1) 113, 126 (1982) נכתב: " ... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון". בע"א (מחוזי מרכז) 1391-08-07 כפיר נגד המועצה המקומית גני תקווה (פורסם בנבו, 30.12.2007) נכתב: "ידוע הוא כי מדרכות אינן מישור גאומטרי. לעולם תימצאנה בהן בליטות או שקערוריות. בעיניין זה נאמר:

עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו.

אין למצוא התרשלות (ואין לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית) מצד המשיבה בשל כך שלא שלחה צבא של אנשי פקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח.

...

הפסיקה שהובאה על-ידי כבוד אב-בית-הדין חברי השופט גרוס ידועה ומקובלת עליי ואכן היא מדריכה אותנו, אולם אין היא מתייחסת למכשלות שיש בהן באופן בלתי סביר כדי לגרום לנפילתו של אדם שהפעיל זהירות רגילה ומקובלת בזמן הליכתו על מדרכה.

התוצאה לאור המסקנה להיעדרה של חבות מצד העירייה - דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה.

לטענת הנתבעת אין חולק שבמקרה זה שבו היו מעורבים בתאונה כלי רכב מסוג אופנוע וכלי רכב מסוג רכב פרטי, חל צו חלוקת הנטל.

עמדת התובעת התובעת סומכת על הוראת סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב – 1952 (להלן: חוק אחריות המדינה") שקובע כי המדינה אינה אחראית בנזיקין בגין חבלה שנחבל אדם בעת שרותו הצבאי ועקב שרותו.

כך למשל אם על האופנוע המשטרתי היה מורכב אדם פרטי שחוק אחריות המדינה אינו חל עליו, והוא היה נפגע בתאונת דרכים מעורבת עם רכב פרטי, המדינה הייתה נידרשת לפצותו אך במקביל הייתה עומדת על זכותה לקבל שיפוי של 50% מסכום הפיצויים ששילמה, מכוח אותו צו להסדרת הנטל.

...

לדידם של הנתבעים, הדרישה לחלוקת החבות מכח סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד אינה עוסקת באחריות נזיקית או בחלוקת אשם אלא בעיניין טכני של חלוקת החבות השווה בין כלי הרכב המעורבים בתאונה.

וכך נפסק ע"י בית המשפט בעיניין רפאל - "השאלה שבמחלוקת היא, האם פטורה המדינה מאחריות בנזיקין כלפי התובע, ואם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב - האם פטור מאחריות כלפי התובע פוטר את המדינה מחובת שיפוי למעוולים האחרים עבור סכומים שהם עלולים להתחייב לשלם לתובע. הזכות לשלוח הודעת צד שלישי היא זכות דיונית-פרוציסואלית ואם אין לאדם אשר רוצה לשלוח הודעה כזו זכות לסעד נגד הצד השלישי לפי הדין המהותי, ממילא אין בסיס למשלוח הודעת צד שלישי. במקרה דנא מכיון שהמדינה אינה אחראית בנזיקין כלפי החייל התובע, הרי הפועל-יוצא מכך הוא, שהיא אינה חייבת לשפות את הנתבעים עבור כל סכום או חלק ממנו שהם יחוייבו לשלם לתובע... על שיפוי בין מעוולים מדובר בסעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובו נאמר כי "כל מעוול החב על הנזק רשאי להפרע דמי הישתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק ... " מכיוון שהמדינה איננה בבחינת מעוול אשר חב על נזק.

בית המשפט דחה את הטענה והבהיר – "...לעניננו חשוב סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) שזה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... שנגרמו לו בתקופת שרותו הצבאי עקב שרותו הצבאי?" התוצאה היא, שהואיל והחייל נפגע תוך כדי ועקב שרותו אין המדינה אחראית לא בנזיקין ולא על-פי חוק הפיצויים ולא על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי.

לאמור, בחינת חלוקת האחריות בין כלי הרכב המעורבים לפי סעיף 3(ב) באה כשלב שני, לאחר קביעת מעורבותם בהתאם להגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק" כשם שלצורך החבות יש לבחון תחילה את עצם מעורבותם של הרכבים בתאונה כך לצורך חלוקת החבות יש לבחון את עצם החיוב ע"פ הדין על כל אחד מהרכבים, מעת שאין חיוב - אין חלוקה בהישתתפות בפצוי.

...

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 – "עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שנפגע בתאונת דרכים עקב שירותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו) פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עמה את הפיצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה.

בית המשפט דחה את הטענה והבהיר – "...לעניננו חשוב סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) שזה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי?" התוצאה היא, שהואיל והחייל נפגע תוך כדי ועקב שירותו אין המדינה אחראית לא בנזיקין ולא על-פי חוק הפיצויים ולא על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי.

כך בסע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד הובהר כי בתאונה שמעורבים בה אופנוע ורכב אחר תשלם המבטחת של הרכב האחר 75% מנזקו של הנפגע, ובלשונו – " (ג) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר אחד או יותר שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע, 75% מהפיצויים על נזקי גוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב); המבטחים של הרכב האחר יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות הסיפה של סעיף קטן (ב)..." וכך גם הוראת סעיף 2 (א) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו הפיצויים) נסובה על המבטחים - "(א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים"(הדגשה שלי – צ.ו) בית המשפט בעניין הפול הבהיר כי אין בהוראת סעיף 22(ב) לחוק הפלת"ד בכדי לאיין את חיוב המדינה בהשתתפות ע"פ הוראת סע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד שכן סע' 3 (ג) מתייחס לחבותה כמבטחת, ובלשונו של בית המשפט – "במקרה שבפניי אחריותה של המדינה להשיב 50% מן הפיצויים שעשויה הייתה הנתבעת לשלם מכוח חוק הפיצויים, נובעת מהיותה "מעין" מבטחת של רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה, הא ותו לא. חובתה זו עומדת לעצמה מבלי קשר לזהות הנפגע באופנוע" – (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 25 לפסק הדין) ראשית אומר כי אינני מסכים עם מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין הפול ולסברתי הפטור שחל על המדינה מכח סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד חל הן בכובעה כ"משתמשת" ברכב ומזיקה והן כובעה "כמבטחת" או "מעין מבטחת", וכפי שמצאנו בדבריו של אנגלרד בספרו שהובאו לעיל– "חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק האחריות הנזכר חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה ע"י סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן" (הדגשה שלי – צ.ו; שם, עמ' 257 בפיסקה 256).

במסגרת השלמת הטיעון מטעם המבקשים נטען כי יש לדחות את התביעה בטענת היתיישנות וזאת לפי סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") הקובע סדרי היתיישנות שונים בתביעות מסוג זה. לטענת המבקשים בהתאם לסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נשוא התובענה". לטענת המבקשים לשון החוק היא כללית ואינה מוגבלת למעשה איבה או טירור וכי התביעה הנדונה כפופה להוראת סעיף 5א' לא כל שכן כאשר התאונה ארעה תוך כדי נסיעה מבצעית.

סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שניגרם באיזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה - תובענה) תדון בכפוף להוראות סעיף זה". במקרה הנידון טוען התובע כי נפגע על ידי רכב צה"לי הנהוג על ידי הנתבע 1.

בהצעת החוק שם פורטו הטעמים לתיקון החוק, צויינו הנימוקים לתיקון החוק וכך צוין שם : "התביעות המתוארות לעיל מעמידות את המדינה גם בפני בעיות קשות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות, אשר לעתים תכופות אין בידה להיתמודד עמם בכלים המשפטיים הקיימים.

...

על כן אני מקבלת את טענת המבקשים כי על התביעה הנדונה חל חוק הנזיקים האזרחיים.

לעניין העברת הדיון אני מקבלת את קביעתה של השופטת נחליאלי חיאט (מחוזי י-ם) בת.א. 61213-05-13 דראוויש נ' מדינת ישראל (24.4.14) כי הוראת החוק הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים אינה עוסקת בסמכות מקומית אלא היא הנחיה מנהלית ועל כן אף בית המשפט רשאי להעלותה מיוזמתו.

לעניין זה ראו גם החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת ברע"א 45806-11-12 שיך נ' מדינת ישראל (23.12.12) לאור האמור אני מקבלת את טענתם של המבקשים כי בנסיבות אלו ועל פי בדיקת המרחק, יש להעביר הדיון בתיק לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט בירושלים.